הקדמה

מרץ 2008 שולי פרשה לגמלאות, עם פרישתה הפסקתי את כול עיסוקים במם עסקתי וגם בתחביבים והקדשתי את כול זמני ותשומת ליבי לאשתי ולמשפחתי. באפריל 2009 כשמלאו לי שישים וחמש בהשראתה התחלתי לכתוב את סיפור חיי. דצמבר 2011 לקתה בדום לב איבדה את הכרתה ובאפריל 2012 הלכה לעולמה, עם קריסתה הפסקתי את הכתיבה.

לימים הכרתי את רחלי, נוצרה בנינו זוגיות והתחלנו לבנות יסודות לזוגיות זו, את חיינו אנו חולקים בין תל-אביב (ישראל) לסקרמנטו (קליפורניה). אפריל 2014 מלאו לי שבעים ואת יום הולדתי חגגנו באי היווני המרהיב קפלונייה באי המקסים הזה הצהרנו אמונים זה לזו וזו לזה, קידשנו את הזוגיות בענידת טבעות. ביולי 2015 בהיותי בסקרמנטו הרגשתי צורך לשוב לכתיבת סיפור חיי. רחלי ואני התחתנו בנובמבר 18 2015 ומאז אנו צועדים קדימה כזוג נשואי לעבר הגיל השלישי.

מנישואיי לשולי נולדו בן ובת מוטי וגלית, בורכנו בשלושה נכדים, חיים, אריאל ומאור (מאור נולד לאחר פטירתה) ושתי נכדות, עדן ויובל. בספר שבעים ושתים שנות נדודים ובאתר זה ימצאו ילדיי, נכדיי, נכדותיי וצאצאיהם מידע על קורות חייהם של אבות אבותיהם שחיו בגולה וסבלו מפרעות התעללות נפשית/פיזית ואלימות בגלל היותם יהודים, שרדו חרפת הרעב וזוועות מלחמת העולם הראשונה. קורות חייהם של הסבים והסבתות שנולדו לפני/ בזמן/אחרי מלחמת העולם השנייה, שרדו את השואה, עלו לארץ ישראל השתתפו במלחמת העצמאות והקיום של המדינה בתקופה הקשה ביותר וזאת לאחר חמש שנים של רדיפתם לשם השמדה באירופה הנאורה והמתקדמת. גם במדינה היהודית שזה אתה קמה האוכל הוקצב (ימי הצנע) ורק בתלושים  ניתן היה לרכוש מזון והכמות שהוקצבה לאדם ליום היה מועטה.                              קרא עוד ……..

"המשמעות האמיתית של החיים אינה טמונה באדם עצמו אלא בעולם שסביבו. היא אומנם משתנה ללא הרף , אך תמיד קיימת. מטרתו האמיתית של הקיום האנושי אינו הגשמה עצמית, אלא התעלות על העצמי  ומציאת משמעות החיים. זאת ניתן לעשות בשלוש דרכים : עשיית מעשה, התנסות בחוויה משמעותית, הקניית משמעות לסבל".

למה פתאום עלה הרעיון לכתוב? לא יודע, התשובה שוכנת כנראה עמוק בתת המודע שלי וטרם מצאה את דרכה לתודעתי. בילדותי הייתי ילד מאוד סקרן, סקרנותי לא ידעה גבולות, סקרנות כזו הטומנת בחובה גם סיכונים למכביר, פשוט לא ידעתי פחד מהו, מוריץ (משה), דודי, בנו הבכור של סבי ליטמן אהב אותי מאוד, בהמשך תבינו את הקשר החזק והרגשי שהיה קיים בנינו.          קרא עוד……

אמי אנוצה (חנה) שפינר   ז"ל התייתמה מאביה צבי שפינר בגיל שש ונשלחה עם אחותה עמליה (מלי) בת הארבע לבית יתומות.

אבי דוד (מאיר) ליטמן  ז"ל בהגיעו לגיל שבע עשרה ברח מבית אביו והצטרף לאחיו הבכור מוריץ שעבד כלוליין בקרקס, חבר שעבד עם אבי בקרקס בינתיים שניהם הפכו  לבחורים הציע לאבי להתגייס לצבא, לאחר  התגייסותם נוכחו לדעת שהמדים שקיבלו היו בלויים, האוכל היה בטיב גרוע, המזרונים והשמיכות היו מרופטים וקרועים ומהמשכורת היו מקצצים מעשר לקצינים, האכזבה לא אחרה לבוא אבל לאחר הגיוס אי אפשר להתחרט וללכת הביתה מתי שרוצים, הם חתמו על התחייבות לשרת לפחות שנתיים ולערוק מצבא דינם מוות בירייה.    קרא עוד

קצין בכיר שכנע אותו לבוא ולעבוד באחוזתו בעיר הבירה תמורת אוכל, מקום לינה, בגדים ודמי כיס. באחד הימים הצטלבו מבטיהם של דוד ושל אנוצה שבינתיים הפכה לבחורה. החתונה התקיימה כדת וכדין וביום אביב בהיר בעיצומה של מלחמת העולם השנייה יצאתי לאוויר העולם. השמחה באחוזת הגנרל הייתה רבה הרעיפו עלי מכול טוב, לאחר ארבעה חודשים חל מפנה, הגרמנים, ליתר דיוק הגסטאפו והנאצים הגיעו לעיר הבירה והחלו בחיפוש אחר יהודים ולארגן משלוחים למחנות המוות, הזמן פעל לרעת הגרמנים, בחזית נראו סימני ברורים לתפנית והמפלה של צבא גרמניה נראה באופק, הגסטאפו פעל במהירות להשלמת איסוף והשמדת היהודים באירופה בהתאם לצו שהוציא הפיהרר, היהודים החלו במנוסתם למציאת מסתור מפני הרוצים להשמידם, אמי ואבי נאלצו לארוז בחיפזון ולברוח ליערות. באחד הלילות נעצר אבי וניכלא, אימי ואני בזרועותיה המשכנו במסע (בריחה) לעבר הבלתי נודע החורף האירופי היה קשה מאוד טמפרטורות מקפיאות וגשמי זלעפות גרמו לי לחלות בשחפת אמי המנותקת מאבי הייתה חסרת עונים, וכך בדצמבר 1944 בהיותי בן שבעה חודשים הונחתי במפתן בית חולים בעיירה גרמנית עם פתק עליו כתובות האותיות Littman שהוצמד לשמיכה הרטובה בה הייתי עטוף, אימי והשאר חברי הקבוצה המשיכו במנוסתם לעבר הבלתי נודע.

כתיבת תגובה