Living to Tell the Tale

"החיים אינם מה שחיית אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר כדי לספרם" כל דבר, ברגע שנח עליו מבטי, העיר בי תשוקה קודחת לכתוב כדי שלא לקחת את הסיפור לקבר .

"גבריאל גרסיה מארקז"

חידת הנוכחות

"הבה נתבונן בחיינו, האם כל ההתנסויות שלנו נמצאות על פי הרגשתנו, על אותו מישור, האם כולן פרי אשליה באותה מידה? איני חושב כך. יש חוויות ואירועים מסוימים, בין אם טובים או רעים, נעימים או בלתי נעימים, שהם יוצאי דופן. הם בלתי נשכחים לאו דווקא בגלל חשיבותם עבורנו באופן אישי, או עבור העולם מסביבנו, אלא בגלל ממד הנוכחות שבהם, נוכחות שהופיעה בנו, אני מהסס לומר 'הנוכחות שלנו', מכיוון שבהקשר זה הנוכחות 'שלי' אינה בהכרח נבדלת מהנוכחות 'שלך' או מהנוכחות בכלל. ואף על פי כן, יש לרגעים יוצאי הדופן הללו גם היבט אישי. אנחנו שואלים אפוא אם ייתכן שהחיים, העולם, וכל האירועים שאנו חווים, הנעימים והבלתי נעימים, הם באמת בבחינת אשליה; ושמא תחושת האשליה נעלמת כאשר משהו בתוכנו 'מתעורר' ונוכח" נוכחות, אם כך, היא מצב של עירוּת נוכח החיים, עירוּת שבה החיים נחווים ונֶחיים ישירות, שלא מבעד לקליפות ולמסכים של ידיעות, אמונות או הנחות מוקדמות. זהו מצב נדיר; הוא נבדל משטף החיים העובר עלינו, ועם זאת הוא נהייה חלק בלתי נפרד מחיינו. איננו יכולים לאמץ אותו לעצמנו, כי לא אנחנו הפקנו אותו מלכתחילה, ועם זאת, הוא יוכל להתממש רק אם נהיה שם כשהוא קורה. במצב זה מתעוררת התודעה אל מה שאינו שוטף ומקרי וצפוי, אל מה שאין לנו לגביו שום הערכות ידועות, מוכנות מראש, ולפיכך הוא חידה ומעורר השתאות. דבר־מה מבליח אל התודעה מממד שונה ממהלך החיים הרגיל ומכאן ואילך, גם כשחוזרים אל השוטף, המוכר והיומיומי, הוא מתקיים בנו כאיזו מנגינה חרישית, כהד, למה שהתגלה ונחווה. לפיכך אפשר לכתוב עליו, לדווח עליו, לזכור אותו, לשתף אותו גם עם הזולת".

"ד"ר אילן עמית" 

פעם כשאהיה יותר צעיר

"אני יליד 1944. אינני עומד למות בקרוב ועד כמה שידוע לי מצבי הבריאותי טוב. עם זאת, זה זמן שאני בדיאלוג עם ההכרה כי ימי ספורים גם אם המספר עדיין גבוה. מצאתי שאם רק אצליח לאמץ את נקודת מבטם של מי שכבר חשים בקצם הקרוב אוכל להעניק לחיי משמעות שלא אשיג בכל דרך אחרת. ובעצם, מדוע לא? מדוע לא לבחון את חיינו בעודנו בריאים, ערניים ומלאי חיות באמצעות נקודת מבטם של מי שעושים חשבון נפש באחרית ימיהם? האם לא לשם כך זכינו במה שהוגדר כבר כמותר האבולוציוני של האדם על המינים האחרים: היכולת לתור בתודעתנו על פני הזמן ?יכולת מופלאה זאת היא שמאפשרת לנו לשתף פעולה, לתת אמון ולהשקיע במערכות יחסים שיצדיקו את ההשקעה בהם רק בעתיד. אך לצד הברכה שביכולת זאת מתקדר גם ענן כבד מעל ראשנו: אנו גם המין היחיד בטבע שמודע בעת ובעונה אחת לחייו ולסופם הבלתי נמנע. כתוצאה מכך איננו יכולים שלא לדמיין מצבים עתידיים שבהם נתבונן על החיים שחלפו ונשאל את עצמנו אם החיים שלא חיינו היו אולי ראויים יותר. זהו מצב בלתי נמנע של הקיום האנושי והוא משותף לכולנו".

"יעקב בורק"

חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד. תפקידים אלה – פשר החיים – שונים בכל אדם ואדם ובכל רגע ורגע. לפיכך אי אפשר להגדיר את פשר החיים באופן כללי. אין להשיב על שאלות בדבר פשר החיים בהצהרות כוללות. סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד. זה מקור ישעו ברגעים הקשים ביותר של קיומו, אם כי יש שהוא צריך לאלץ את רוחו שייטול עליו משימה זו.

אילו ניתנה לי הזדמנות לפרק חיים נוסף.

יתכן שלא הייתי אומר כל מה שאני חושב, אבל בוודאות הייתי חושב על כל מה שאני אומר. הייתי מעריך את הדברים, לא לפי שווים, אלא לפי ערכם. הייתי ישן מעט, חולם יותר. אני מבין שעל כל דקה שאנו עוצמים עיניים, אנו מפסידים שישים שניות של אור. הייתי מתהלך במקומות בהם האחרים נעצרו, הייתי מתעורר בזמן שהאחרים ישנים. הייתי מתלבש בפשטות, הייתי משתרע מול השמש, חשוף לא רק בגופי אלא גם בנשמתי. הייתי מוכיח לאנשים עד כמה הם טועים בחושבם שהם מפסיקים להתאהב בהזדקנותם מבלי לדעת שמזדקנים ברגע שמפסיקים להתאהב! לילד הייתי נותן כנפיים, אבל משאיר אותו ללמוד בכוחות עצמו לעוף. לזקנים הייתי מלמד שהמוות לא מגיע עם הזקנה אלא עם השכחה. הרבה דברים למדתי מכם, האנשים… למדתי שכל העולם רוצה לחיות על פסגת ההר, מבלי לדעת שהאושר האמיתי טמון בצורת העלייה במעלה ההר. למדתי שכשתינוק תופס בידו בפעם הראשונה את אצבע אביו, הוא מחזיק אותו לתמיד. למדתי שלאדם יש זכות להביט כלפי מטה בזולת רק כאשר הוא עומד לעזור לו להתרומם. כל-כך הרבה דברים הצלחתי ללמוד ממכם , אבל באמת – הם לא יעזרו לי, משום שכשישימו אותי בתוך הארון, למרבה הצער כבר לא אהיה בחיים. אילו הייתי יודע שהיום תהיה הפעם האחרונה בה אראה אותך ישן, הייתי מחבק אותך בחוזקה ומתפלל לאלוהים שאוכל להיות שומר נפשך. אילו הייתי יודע שאלו הם רגעי האחרונים לראותך, הייתי אומר "אני אוהב אותך "מבלי להניח, בטיפשות, שזה כבר ידוע לך. תמיד קיים המחר והחיים נותנים לנו הזדמנות נוספת בכדי לעשות את הדברים היטב, אבל במקרה שאני טועה והיום הוא כל מה שנשאר לנו, הייתי רוצה להגיד לך עד כמה אני אוהב אותך, ושלעולם לא אשכחך. המחר לא מובטח לאף אחד, צעיר או זקן. היום יכולה להיות הפעם האחרונה שתראה את אהוביך. בגלל זה אל תחכה יותר, עשה היום, כי אם המחר לעולם לא יגיע, בוודאי תתחרט על היום בו לא הקדשת זמן לחיוך, לחיבוק, לנשיקה והיית עסוק מכדי להגשים להם בקשה אחרונה. שמור את אהוביך קרוב, תלחש באזנם עד כמה אתה זקוק להם, תאהב ותתייחס טוב אליהם, תקדיש זמן להגיד להם "אני מצטער " , " סליחה" , "בבקשה " , "תודה ", וכל אותן מילות האהבה שאתה מכיר. אף אחד לא יזכור אותך בשל מחשבותיך הנסתרות. מצא את הכוח והחוכמה לבטא אותם. תראה לחבריך ולאהוביך עד כמה הם חשובים לך.