בוקרשט רומניה פברואר 1943: מאייר מגיע להחלטה שבית היתומות אינו מקום בטוח עבור אנוצה, הם אוהבים ומוכנים להתחתן. הנאצים, ציידי הגולגלות סורקים אחר יהודים בכל פינה בבוקרשט, מאייר חשב האם להביא את אהובתו לאחוזת הגנרל בלי לקבל את הסכמתה של אשת הגנרל, זה לא יהיה מעשה נבון ואם יבקש את הסכמתה למה שהיא תסכים ותסכן את משפחתה, אם הנאצים יגלו שהיא מסתירה יהודים באחוזה. באחד הימים מאיר נכנס לבית הגדול לבדוק אם צריך לבצע עוד שינויים בשמלה החדשה שתפר לגברת ושאל, האם גבירתי תסכים שאנוצה והוא התחתנו והיא תעבור ולהתגורר באחוזה? להפתעתו היא הסכימה וגם נתנה את ברכתה לזוג והבטיחה לתת הוראות למשרתים להכין כל מה שצריך שהזוג ירגיש נוח. אנוצה ומאיר מחליטים שצריך להתחתן מיד לפני שיהיה מאוחר מדי, הם הבינו כי חתונה בימים אלו הינה מעשה התאבדות, הם הגיעו למסקנה כי הגורל הפגיש אותם והחליט עבורם ולכן אין מקום לדחות. כול ההכנות נעשו, אנוצה ומאייר התחתנו בבית הכנסת היהודי ע"ש קארול מלך רומניה, אף אחד מבני המשפחה לא היה נוכח בטקס למרות שהתגוררו בקרבת מקום, הרב והגבאי המליצו לא להזמין אותם ולא להיות מרוכזים בקבוצה ובכך להיות צייד קל לנאצים, בתום הטקס הם חזרו לאחוזתו של הגנרל שם החלו את חייהם המשותפים.

ספטמבר 1943: מאייר התבשר כי הוא עומד להיות אב. באותו זמן אירופה כבר נכבשה על-ידי הגרמנים ומדינה שלא נכבשה הצטרפה לגרמניה הנאצית, הנאצים שלחו את הגסטאפו לכול עיר ובמיוחד לערי בירה שם התרכזו רוב היהודים הם הקימו מטות ותפסו פיקוד בעיריות החרימו מסמכים מארכיונים והחלו להתארגן באיסוף יהודים למשלוח למחנות הריכוז ומשם למותם. יהודי בוקרשט החלו בבריחה פן יתפסו על-ידי הגסטאפו, בשלב ראשון לא נשקפה סכנה למאייר ואנוצה עקב היותם במתחם מגורים של גנרל רומני והוא הפתיע את מאייר בזה שלו חשב להסגיר אותם, להיפך, הוא הגן עליהם ואפילו דאג שלא יצאו מחצר הווילה שלו, כך שהגנן שהועסק בגינת הווילה והיה ביחסים מצוינים עם מאייר היה יוצא לבצע את כל המשימות מחוץ לחומות הווילה. לגנן קראו פופה אדם זקן נחמד שילדיו נטשו אותו לאחר מות אשתו אימם של ילדיו, בלילות היה יושב עם מאייר לפני שמאייר התחתן ועל כוס בירה סיפרו זה לזה את קורות חייהם וכך הפכו לידידים בלב ובנפש, כשמאייר הביא את אנוצה לאחוזה לפי החתונה ברור כי היא לא נשארה לישון אלה אחרי כמה שעות חזרה לבית היתומים, אבל בזמן שהייתה שם ודיברה עם פופה וזה סיפר לה בקשר לילדיו הבוגרים, החליטה אנוצה לכתוב להם מכתב ולספר להם את קורות אביהם שנטשו, היא נעזרה בכתיבת המכתב במורות היהודיות בבית היתומים, בכול יום אחרי שעות העבודה חזרה אנוצה ועמליה לבית היתומים לעזור למורות ולמשגיחות ולתקן בגדים שבעלי צדקה שלחו ליתומים הן נשארה בבית היתומים למרות בגרותה עמליה עדיין עבדה במתפרה בעליה המתפרה לא רצו לוותר עליה והם המליצו בפני אם הבית כי תסכים להשאיר את אנוצה ואחותה עמליה כדיירים בבית,  בעלי המתפרה תמכו כספית בבית היתומים והכסף שקיבלו היה משמעותי באחזקת הבית. אנוצה התחבבה מאוד על פופה שלמרות והיה גוי הוא העיד בפני הרב כי מאייר לא היה נשוי לאישה אחרת.

באפריל 28, 1944 אנוצה כורעת ללדת, מאייר מיהר ויצא מהדירה ובקש מפופה שיביא את העגלה לצורך הובלת היולדת לבית החולים, פופה התעקש שמאיר לא ייצא אל מחוץ לחומות שם אורבת סכנה, הנאצים ושותפיהם הרומנים מסתובבים בכול מקום, פופה אמר על תאשים את הרומנים, אין להם עבודה ואין כסף, הם רעבים ולכן יעשו הכול בעבור פרוטות. פופה רתם את הסוסים לעגלה ויצא בעצמו להביא את המיילדת הגויה, היא תיילד את אנוצה, הוא אמר כי המיילדת יודעת כי זו אחוזה של משפחה עשירה ולהם משרתים רבים, היא תחשוב שהיולדת היא אחת המשרתות, בכול מקרה לא ניתן לבחין שאתם יהודים בעת הלידה וכך יישמר הסוד, המיילדת היא זו שתפנה לעירייה ותמציא לכם תעודת לידה. פופה הוציא שקית מלאה בכסף מתחת לרצפה של הצריף בו התגורר ואמר כי כסף זה שמר עבור ילדיו כשיבואו לבקר אותו אך הם לא באו ואין לו מה לעשות עם הכסף הזה, הוא התעקש לשלם את שכר המיילדת ויוסיף לה גם סכום נאה שהיא תיתן לפקיד בעירייה והוא יוציא תעודת לידה על פי מה שאתה תדריך אותה לומר להם. כמה דקות אחרי שהשעון של הכנסייה שברובע צילצל חצות שבישר את תחילתו של יום ה- 29 באפריל 1944 נולד צבי בבית הלבנים הקטן שמאחורי החומות האבן הגבוהות המגנות על האחוזה. לאחר שמונה ימים הביא פופה את הרב שעשה לצבי ברית מילה כדת וכדין.

בחצר הגדולה של האחוזה היו כמה כלבים אימתניים שפופה האכיל אותם ובמשך הזמן התיידדו גם עם מאייר ומאוחר יותר עם אנוצה. כול מי שהתקרב לשער הברזל הגדול קבלו את פניו הכלבים ומיד הם היו ממהרים להתרחק מהמקום. כשמשפחתו של הגנרל היו צריכים לצאת היה פופה סוגר את הכלבים במבנה בטון שהגן על הכלבים מהקור ומהשלג בחורף. ההורים המאושרים קיבלו יומיים חופש מהעבודה ביומיים האלה הכין מאייר עריסה מעץ אותה ריפד בבדים וסדין ותפר כרית הניח את העריסה על-יד מכונת התפירה, אחרי יומיים אנוצה חזרה לעבודה במתפרה ומאייר שעבד בדירה שהתגורר התחיל גם לעבוד וכנראה רעש מכונת התפירה הרגיע את צבי הקטן שלא פרץ בבכי, לימים ידעה אנוצה לספר כי בעצם לא שמעה אף פעם את צבי בוכה, מאייר ניסה מספר פעמים לתת מכה חלשה בטוסיק ולגרום לתינוק לבכות אבל זה לא פעל והם התרגלו לעובדה הזו ובפרט שלא העירו אותם בלילה מבכי של התינוק. לתינוק היה תאבון בריא וינק כל טיפת חלב משד אמו. לאחר זמן מה התבשר פופה כי קיבל מכתב ואנוצה שקראה את המכתב קרנה מאושר המכתב נשלח על-ידי הבת של פופה שכתבה כי לאחר מות האם פופה נסע לבוקרשט למצוא עבודה אחרת וילדיו נשארו עם הסבא והסבתא פופה הבטיח לשלוח מכתב היכן הוא נמצא ומשלא כתב (פופה לא ידע קראו וכתוב) נותק הקשר והם לא ידעו היכן הוא נמצא והם ישמחו לבוא ולפגוש את אביהם שלא ראו זמן רב. פופה אמר שהוא רצה לפגוש אתם לפני שילך לעולמו, מהכתובת שעל המעטפה עולה כי הם מתגוררים לא הרחק מבוקרשט, אנוצה כתבה להם והם הגיעו ופגשו את אביהם והשמחה הייתה גדולה. באתו ערב נשפך צוייקה כמים, כולם חגגו את איחוד משפחתו של פופה עד השעות הקטנות של הלילה.

אוגוסט 1944: פופה בפנים חיורות הודיע למאיר כי אשת הגנרל רוצה לדבר אתו, מאיר הבין שמשהו קרה או עומד לקרות, מעולם לא קראה לו אשת הגנרל לבית הגדול, עם רצתה למסור הודעה אז היתה שולחת את משרתת הראשית ורק היא מוסרת הודעות או נותנת הוראות. מאיר היה נכנס לבית הגדול רק כאשר היה בא לקחת מידות של בנות משפחת הגנרל לפני תפירת הבגדים. כשנכנס לבית הגדול הבחין כי אשת הגנרל לבושה שחורים, מאיר הבין כי קרה משהו לגנרל, היא אמרה בקצרה כי הגרמנים הוציא את בעלה להורג, הם יגיעו לווילה להחרים מסמכים, בחזית המזרחית הצבא הרוסים מנצחים, הנאצים פועלים מהר לאיסוף היהודים בבוקרשט למשלוח למחנות המוות. לפני שהנאצים יגיעו, וימצאו אותך ואת אנוצה עם התינוק, צור קשר עם יהודים אחרים בבוקרשט שהתארגנו לברוח לנפשם. פופה יודע איך להגיע לרובע היהודי והוא ייקח אתכם בעגלה לשם, קחו מה שאתם רוצים אני לא מגבילה אותך, כסף מזומן אין לי כי רק בעלי היה מנהל את קופת המשפחה.

קרא עוד ….

המסע לעבר הגהנום: אירופה מרובה ביערות כך שבלילות נסענו ולפני הזריחה היינו מתחבאים ביער למדריכים בקבוצה היו עוזרים רומנים גויים שנשכרו על-ידי הקהילה היהודית בבוקרשט ועזרו למדריכים מתאם הג'וינט, הם היו יוצאים לכפרים הסמוכים לקנות מזון ועל מנת לא לעורר חשד בקניית מזון רב היו מתפזרים למספר כפרים וכך קנו מזון בסיסי קמח תירס (שברומניה היה זול יותר מקמח חיטה) לעשיית ממליגה תחליף ללחם שהיה מתייבש מהר והממליגה החזיקה מעמד הרבה זמן הם קנו גם אורז ובעיקר הרבה מאוד תפוחי אדמה ובצל. במשך היום ביער היו מבהירים מדורה ומכינים אוכל לקבוצה במלאכה עסקו כול הגברים שבקבוצה, הבעיה העיקרית היו התינוקות שהתחילו לבכות כול עוד היו בתנועה הם שתקו אבל ברגע שהניחו אותם על הארץ ביער הם התחילו לבכות והאימהות נדרשו להרגיע את התינוקות כי בכיים עלול להסגיר את מקומם ואז המסע יגמר באיזשהו מחנה ריכוז, הורי לא היו מופתעים מזה שאני לא בוכה הם לא שמעו אותי בוכה ואפילו סימנים שלפני פריצה בבכי לא נראו על פני, זה תסכל אותם  מאוד אבל בשלב זה היו משתדלים להירגע ולנוח ולצבור כוחות להמשך.

קרא עוד…..

 מאייר בכלא ההונגרי

 מאייר התחיל ללכת לכיוון האורות שראה, אחרי צעידה של כשעה הגיע לפאתי הכפר הונגרי הוא לא דיבר וחשב כי יצליח להסביר את מבוקשו בעזרת ידיו והונגרים יחשבו כי עילם האיש העומד מולם כאשר נפתחה הדלת ובפתח עמד איש לבוש מדים הבין כי איש משטרה עומד מולה ואינסטינקט גרם לו לברוח מהמקום השוטר דלג אחריו ותפס אותו ולקח אותו לתחנת המשטרה בישוב שם הוכנס לתא ובו כשמונה עצורים בתא היו מזרנים מצניחים על הרצפה  וסמיכות עליהם, הם דיברו בניהם  ומאייר לא הבין אפילו מילה שנאמרה שם מאייר היה בטוח כי הם לא הונגרים היות ולא היה להם מבטה הונגרי אחד מהם פנה למאייר ושאל משהוא לא מובן מאייר לא ידע את שפתם לכן בידיו סימן כי אינו מבין אותם, הם פנו לו עורף ובכך הסתיים הקשר בניהם. מישהו הכניס לכול אחד מהם צלחת אוכל וחתיכת לחם וכוס ממתכת מלאת מים והלך. לאחר מספר ימים בבית המעצר הבין מאייר כי הם מחכים לחוקר שיבוא לחקור אותם, בלילה לפתע הרעיד פיצוץ עז את כותלי הכלא ופרצה גדולה נוצרה בקיר החיצוני האנשים יצאו במהירות החוצה שם חיכו להם אנשים חמושים הם לא התייחסו למאייר וסימנו לו להתרחק מהם כולם עלו למשאית קטנה ונעלמו, מאייר נשאר עומד עמום הוא לא איבד את עשתונותיו מיהר לתוך הכלא לקח שני שמיכות לפני יציאתו ראה מעיל גדול תלוי על הקיר לקח גם אותו ומיהר להסתלק מהמקום. מאייר לא לבש את המעיל הוא קיפל אותו ועטף אותו בסמיכה אחת שלא יירטב זה בשביל צבי לכן המעיל חייב להישאר יבש, מאייר עזב במהירות את הכפר פניו היו מועדות ליער אותו עזב אך במהרה הבין כי הם כבר לא שם הם לא חיכו אסור היה להם לחכות הם היו צריכים להמשיך הלאה יתכן ויגיעו כבר למקום שצבי יוכל לקבל טיפול רפואי ולהבריא עד מהרה נעצר ושאל לאן עכשיו הוא לא יעז שוב ללכת לכפר כול שהוא עם ייתפס שוב אלוהים יודע עם שוב יאיר לו מזלו, כנראה הם היו פרטיזנים ועם הם באמת פרטיזנים כנראה אני נמצא קרוב לגבול יוגוסלביה קרוב לאוסטרי כן אני נזכר כי המדריך אמר פעם כי המקום הבטוח ביותר ליהודים עכשיו הוא על אדמת גרמניה, גרמניה תיפול וכול העולם יעזור לפליטים היהודים לעלות לישראל עם אני לא טועה אז עלי ללכת לכיוון צפון מערב וכך עשה. הגשמים והקור היו כבדים מאוד הרעב התחיל להציק בלילות היה מתקרב לבית בקצה הכפר נובר בזבל ובעיקר גונב לסוסים ולתרנגולות את האוכל, בגלל הגשם והרעמים גם הכלבים לא יצאו מהמלונה ולא שמעו אותו מתקרב. רצוץ ושבור התקדם הלאה וביקש מאלוהים עזרה במציאת אשתו ובנו מאייר היה חילוני הוריו היו אנשים חילוניים הוא נשלח ללמוד בחדר מכיוון שבית ספר יהודי היה מאוד רחוק מהבית ובית הספר הנוצרי שהיה קרוב היו לועגים ליהודים ומדי פעם היו מכים אותם, מאייר נזכר בפופה שהיה בכול יום ראשון לוקח בכרכרה את משפחתו של הגנרל לכנסיה הוא היה מרוצה כי הוא היה נוצרי אדוק ועם משפחתו של הגנרל לא היו הולכים לכנסיה מי יודע בעם היו מרשים לו ללכת לכנסיה הוא היה אומר למאייר אתה יהודי ואני נוצרי שנינו מאמינים באותו אלוהים אז מה זה משנה עם אני הולך לכנסיה או לבית הכנסת תאמין באלוהים ויהיה לך יותר קל לעבור ימים קשים אלוהים עוזר רק בימים קשים בקש ממנו ותראה כמה הוא עוזר מאייר היה אומר עזרה משיגים בכסף ולאלוהים אין כסף, אלוהים מביא אוכל לעולם אבל בלי כסף אתה לא יכול להגיע לאוכל ואז פופה היה אומר תראה מאייר אתה לא משלם עבור האוכל, קורת הגג שלראשך, עבור המים שאתה צורך מאין זה, מאייר היה משיב עם הגנרל לא היה מרוויח מזה פי שלוש ממה שאני מקבל ממנו הוא היה זורק אותי לרחוב הייתי נמק בצבא הרומני הי שם בשדה הקרב במלחמה שבכלל לא שייכת לי, ופופה אומר תודה, בכול זאת זה מאלוהים וכך היו שותים עוד בקבוק ועוד אחד עד שהיו הולכים לישון כשהגיע אנוצה החגיגה נגמרה ואחרי חצי בקבוק הייתה שולחת אותם לישון יש יום עבודה לפנינו קדימה למיטה. מאייר התקדם כשהגשם התחזק היה מוצא מקום מחסה בתוך שייח סבוך או סלע או בתוך שורש של עץ רחב, ובהפוגה היה מתחיל לרוץ ולצמצם את הפער שנוצר והיה נזכר במה שהיה אומר פופה, אלוהים עוזר רק בעת צרה כשטוב לך אתה לא זקוק לו, והיה ממשיך מי הביא את בנותיי אלי ומאייר היה עונה אתה רציני אנוצה הביא אותן, ושוב פופה ומי הביא את אנוצה לכאן, נו באמת אני הבאתי אותה, ומי הביא אותך לכאן, הגנרל היה עונה מאייר, אתה בחור יהודי עני ולכן מי הפגיש אותך עם הגנרל, למדתי תפירה והוא ראה שיוכל לעשות איתי כסף אז מה אכפת לו מי אני וכך התקדם מאייר כשהוא רטוב מכף רגל ועד ראש ובשום אופן לא עשה שימוש במעיל המקופל בשמיכה, המעיל עבור צבי. באחד הימים בזמן להלך מאייר רואה בדרך בוצית משאית ובטוח כי זאת המשאית של הקבוצה ואנוצה וצבי נמצאים בה, הוא רץ מהר ונעמד באמצע הדרך מרים את ידיו בבקשה שהמשאית תעצור, המשאית עוצרת דלת הנוסע נפתחת וממנה יורד אדם ובא לקראתו כשהיגיע האדם אליו מאייר מוריד את הסמיכה מראשו ומתבונן באיש ולא מאמין למראה עיניו גם האדם שירד לפני רגע מהמשאית נשאר עמום קפוא במקומו ומתבוננים זה בזה כלא מאמינים למראה עיניהם רגע לאחר מכן נופלים איש בזרועותיו של האחר ואז מתברר כי מוריץ מצא את אחיו מאייר הם עולים ביחד למשאית מוריץ מוצא משהוא שמאייר יוכל לאכול דואג שמאייר ילבש בגדים יבשים ומספר לו כי הוא יצטרף לקבוצה של אנשים שפגש בדרך מיאשי לבוקרשט בקבוצה היה מדריך יהודי ושני עוזרים רומנים בדרך הרומנים ברחו עם הכסף שאספו מאנשי הקבוצה המדריך שיצא להביא אוכל כנראה נתפס ולא חזר לקבוצה כך שהוא לקח פיקוד על הקבוצה ומוביל אותם לכיוון גרמניה בהנחה כי גם אשתו בתו ובנו בדרך לשם, מאייר סיפר לו כי זמן קצר לפני שעזב את בוקרשט פגש בשוק הפשפשים את קרול בעלה של מלי קרול סיפר לו כי כולם כולל משפחתו של מוריץ גרים באתו רובע אחד על-יד השני וכי באוגוסט כשעזב את בוקרשט בחיפזון לא הספיק להיפרד מהם ולכן אינו יודע מה איתם והיכן הם עם נשארו בבוקרשט או ברחו בקבוצה אחרת. מאייר סיפר למוריץ כי התחתן ונולד לו בן צבי שמו וכיצד נותק הקשר ואנוצה עם צבי המשיכו עם הקבוצה ומאייר לא יודע היכן הם ומה מצבם, הוא ידע שצבי היה חולה מאוד השתעל חזק וחום גופו עלה ורק אלוהים יודע מה אתו, מוריץ הסתכל על מאייר ושאל ממתי אתה מאמין באלוהים מאייר השיב זה סיפור ארוך מה שאני רוצה זה למצוא את אנוצה וצבי הנה יש לי בשבילו מעיל יבש מקופל בסמיכה, מוריץ אמר בשביל למצוא את אנוצה וצבי קודם כול אתה צריך להישאר בחיים וכשנמצא אותם נמצא גם פתרון לכול צרה שתהייה, לבש את המעיל אוכל ותתחזק וכך יצאו לדרך שני האחים מוריץ אשרה ביטחון ומנהיגות, מאייר נזכר בימים שהיו בקרקס, מוריץ עם ביטחון כושר ומנהיגות גרם למאייר לצאת מתסכולו ובהתכנסותו בעצמו לשוב לזקוף את כתפיו ולהרים ראש ולהתמלאות במרץ. בדרך סיפר מוריץ כיצד אביו שלח אותו לחפש את שמיל למרות שהיה נשוי עם שני ילדים אבל מוריץ הסכים כי שמיל אהב אותו מאוד וכי מוריץ עזר לו בימים שנעדר מהבית בגלל ידו הכבדה של האבא מוריץ היה דואג לכול מחסורו אפילו בכסף שהיה חסר מאוד אבל שמיל היה זקוק לכסף לרכוש ספרים ואוכל בזמן הלימודים, מוריץ ידע שעם אמו הייתה בחיים גם הייתה מבקשת מימנו להחזיר את שמיל הביתה ואת בקשתה לא היה דוחה בשום פנים ואופן, מוריץ נסע לחפש את שמיל שגלל שהרגיש שהבקשה באה מאימו ולא מאביו, באוקראינה המצב היה גרוע מאוד מלחמה בכול פינה פצועים והרוגים מוטלים ברחובות האוקראינים והנאצים צדים יהודים ושולחים אותם למחנות המוות לשמיל לא מצא זכר, חברי המפלגה הקומוניסטית באוקראינה הצטרפו לגסטפו וביחד עסקו ברציחת יהודים, כשאפסו הסיכויים למצוא את שמיל וסכנה אמתית נשקפת לחייו, החליט מוריץ להציל את עצמו ולחזור למשפחתו שכנראה בשעה זו זקוקים לו ביאשי בבית הוריו מצא מוריץ את המכתב שהשארה לו סימה היציאה מיאשי הייתה בלתי אפשרית כל האזור הפך לשדה קרב, וכך בדרך לבוקרשט פגש את הקבוצה הזאת שמע את מה שקרה עם הרומנים והמדריך והחליט והמשיך איתם בהנחה שגם משפחתו באותה דרך וכך יוכל לפגוש אותם. החורף נהיה קשה ההתקדמות הייתה איטית היכולת להשיג מזון הפכה לבלתי אפשרית בכפרים הצטיידו לקראת החורף ועסקים רבים היו סגורים רוב הכסף והתכשיטים נגנבו על-ידי העוזרים הרומנים שנעלמו, הכסף שנשאר הלך ונעלם היות והמדרך היהודי לא היה בקבוצה הקבוצה לא הגיעה לנקודות מפגש שנקבעו על-ידי מארגני הצלת היהודי אירופה המזרחית.

 אנוצה בנקודת שבירה

 העוזר הרומני שקיבל את טבעת הנישואין של אנוצה לא חזר המתנה נוספת לבואו הייתה מאוד מסוכנת והמדריך החליט זזים, גשם זלעפות ירד בחוץ האנשים ישבו מקובצים מקור במשאית שזה אתה החלה לנוע. חום גופו של צבי היה גבוהה מאוד מגרונו נשמע תרועות חצוצרה בזמן השיעול הקבוצה כבר הייתה על אדמת גרמניה, בעת עצירה בדק המדריך את האפשרות לעצור בקרבת ישוב גרמני ואנוצה וצבי ירדו וילכו לעבר הכפר המדריך האמין כי הגרמנים הם עם טוב ולא כולם נאצים שונאי יהודים הם הגרמנים בטח יעזרו לאנוצה למצוא טיפול טוב שיציל את חייו של צבי, ואכן בהפוגה של הגשם הם נמצאו בצומת שמימנו מובילה דרך לישוב, נהג המשאית עצר העוזר הרומני עזר לאנוצה לרדת מהמשאית ונתן לה שמיכה יבשה שהחזיק ברכב בכדי לעטוף אתה את צבי והיא אחלה לצעוד לעבר הישוב והמשאית אחלה בנסיעה אנוצה פנתה בבקשה לאלוהים שיעזור לה ולבנה היא לא רצתה לראות את בנה מת בידיה מגיל שש אנוצה בבית היתומים שם שמרו על הכשרות חגים ומועדי היהודים הנערות הדליקו נרות שבת וכולם שמרו על קדושת השבת באדיקות, היא ראתה שבליל שבת ישבו כולם סביב השולחן בנים ובנות בהפרדה כמובן אבל באותו שולחן רב שנשלח על-ידי רב הקהילה קידש את השבת וכוס יין בידו יין שהביא אתו ובסוף הארוחה שרו כולם שירי שבת אלוהים לא היה זר לאנוצה וגם שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד היה מוכר לה היטב ולכן כשנשארה  לבד על הדרך הרגישה צורך לפנות לאלוהים ולבקש את עזרתו, כבמטה של קסם הגשם פסק לחלוטין ואנוצה התקדמה לעבר הישוב בצעדים איטיים בחוסר כוח שבורה ורצוצה ורעבה מאוד, לפתע ראתה משאית יוצאת מדרך צדדית לפני הכפר ופונה לכיוון שלה המשאית התקדמה לקראתה, אנוצה נעמדה באמצע הדרך והניפה יד לסימן עצור בידה השנייה החזיקה בקושי רב את צבי, המשאית נעצרה ומימנה ירד אדם והתקרב לקראתה זה היה מוריץ להפתעתו של מוריץ האישה התחילה לדבר ברומנית האישה ביקשה עזרה תינוקה חולה מאוד ועם לא יקבל טיפול רפואי הוא ימות, מוריץ שאל מהיכן את והיא ענתה מבוקרשט הוא לקח לידיו את התינוק ובידו השנייה תמך באישה וביחד התקדמו לעבר הצד האחורי של המשאית מוריץ ביקש כי ירימו את הברזנט ויורידו את הסולם ויעזרו לאישה לעלות למשאית מאייר שישב ליד הסולם הרים את הברזנט והוריד את הסולם וכאשר האישה החלה לעלות בסולם הוכה בתדהמה מולו על הסולם עמדה אשתו הוא הושיט לה יד ועזר לה לעלות לתוך המשאית המשפט הראשון שיצא מפיו איפה צבי מוריץ לא הבין מדוע מאייר שואל איפה צבי, האישה השיבה כי צבי נמצא בידיו של האיש למטה מאייר קפץ מהמשאית וראה את מוריץ מחזיק תינוק בידיו מאייר זעק זה צבי זה הבן שלי מוריץ הנדהם קלט לפתע כי מאייר מצא את אשתו ובנו הוא לא הכיר את אנוצה לפני הרגע הזה וכך לא ידע כי בידיו נמצא בן אחיו, מוריץ ראה כי מצבו של צבי גרוע מאוד הוא ביקש שיעלו מהר למשאית והוא יחפש בית חולים קרוב, לאחר מספר קילומטרים ראה עגלון הנוהג בעגלת מוריץ שאל אותו על בית חולים קרוב והעגלון הצביע לכיוון ששם יש בית חולים בהגיעה המשאית  בקרבת בית החולים מוריץ לקח את צבי בידיו כשצבי עטוף בסמיכה הצמיד פתק לשמיכה ובפתק הוא רשם הרי ליטמן הניח את צבי בכניסה לבית החולים צלצל בפעמון והתרחק בכדי שלא יראו אותו דלת בית החולים נפתחה ואישה בלבוש אחות הסתכלה סביב ועיניה קלטו את התינוק עטוף בשמיכה שהיה מונח על מפתן הכניסה היא הרימה אותו שוב הסתכלה מסביב והכניסה את התינוק פנימה זה היה באמצע דצמבר 1944 מוריץ חרט על החומה שהקיפה את בית החולים סימן שיוכלו לזהות את המקום במידה וינצלו והישארו בחיים, הוא הסביר את מעשיו למאייר שגם הוא יזכור את הסימן והמקום, מיד אחרי זה שוב עלו למשאית והמשיכו בדרכם, שניהם המשיכו לשנן את שם העיירה עד שזה נקלט בזיכרונם.

 האשפוז בבית החולים

 האחות שפתחה את שער בית החולים וקלטה שעל המפתן מונח תינוק עטוף בשמיכה הרימה אותו ונשאה אותו פנימה ישר לחדר של הרופא שבדק אותו מיד וגילה שחום גופו מעל ארבעים ושתים מעלות והתינוק בשלב של פרפור הוא הוראה להזריק מיד פניצילין להניח על מצחו מטליות קרות ולעשות רנטגן חזה ולהביא את הרנטגן מיד לידיו, הרופא היה בן שישים לפחות הוא כבר היה בגמלאות כאשר נקראה לשוב לבית החולים היות וכול הרופאים הצעירים נשלחו לחזית לטפל בפצועי המלחמה, הרופא שמח לחזור לעבוד בבית החולים בגרמניה היה קשה לנהל חיים נורמטיביים בזמן שכול הצעירים מגויסים לצבא ואלה שלא התאימו לשרת בצבא בשלב ראשון גייסו על-ידי הנאצים ואף קיבלו שכר תמורת עבודתם, הוא היה רופא מומחה למחלות ריאה מרפאות רבות נסגרו בעת המלחמה והילדים הופנו לבתי חולים לקבל טיפול בכול חורף כמות הילדים שחולים היא גדולה מהקיץ, אחות נכנסה במהירות לחדר הרופא ובישרה לו כי ברנטגן התגלה שחפת וחור בריאה בשמאלית, הרופא התבונן ברנטגן ואכן אישר שזה המצב ולכן הוראה להתמיד בהורדת חום גופה כצעד ראשון בתהליך ההישרדות של התינוק וכמובן להמשיך בזריקות הפניצילין ולא לשכוח התינוק חייב להיות בבידוד מוחלט ורק אחות אחת בלבד תהייה רשאית לטפל בו. כלכלת גרמניה הידרדרה בגלל המאמץ המלחמתי השימוש בפניצילין היה רק באישור מנהל בית החולים שטען כי חבל לבזבז חומר יקר כזה על תינוק שסיכויו לשרוד קלושים  והרופא התעקש בני נמצא בחזית המזרחית אינני יודע בעם יחזור משם אני רוצה להציל את התינוק הזה שנשלח אלי על-ידי האלוהים ועם הצליח יתכן ואלוהים יחוס על בני ויחזירנו בריא לחיק המשפחה דבריו הישארו רושם רב על מנהל והוא חתם על אישור שימוש בפניצילין לתינוק חולה השחפת. לאחר שהבין מה משמעות המילים שיצאו מפיו הבין הרופא נוצרי אדוק כי איתנה את חיי בנו בחיי התינוק  והוא נרתם לטיפול בעצמו וכך בכול רגע פנוי היה מבקר בחדר המבודד בו שוכן התינוק זמן מיותר לא היה לו אך בלילות היה יושב על-יד מיטת התינוק שעות רבות. לאחר כחודש וקצת חל שיפר מה החום הסתובב בסביבות שלושים ותשע מעלות השיעול אמנם לא פסק לגמרי אבל לעיטים רחוקות יותר והחצוצרה הפסיקה לחצרץ מגרונו, בשלב זה החליט הרופא כי עדיף להעביר את התינוק לסנטוריום לחולי שחפת שם הטיפול ימוקד ישירות לשחפת והתנאים לחולי שחפת הוא באזור עם אקלים יבש. הרופא היה מומחה למחלות ריאה ולכן עבד גם בסנטוריום לחולי שחפת שעליו המליץ להעביר את התינוק. אשת הרופא גם היא עבדה בסנטוריום כך שהיא תוכל לטפל בילד, הוא נזכר כי בנם זה הנלחם בחזית המזרחית בעצם לא היה הרבה בבית רוב הזמן שהה בפנימייה שם למד בגלל שהוא כרופא והיא כאחות עבדו שעות רבות בית החולים ומטפלת גידלה את בנם כשהיה תינוק וילד בבית הספר היסודי לתיכון כבר לשלח לפנימייה, כול הילדים שאי טיפלה בהם במסגרת האשפוז הוריהם תמיד היו נוכחים על-יד מיטותיהם בזמן אשפוזם ולה לא היה תינוק או ילד שהיא תטפל בו אישית והתינוק הזה הינו אלמוני את הוריו לא ראו מעולם הוא נעזב על-ידם בפתח בית החולים ולא חזרו להתעניין בשלומו הרופא הניח כי בגלל ברית המילה שעבר התינוק הוריו יהודים ומאוד יתכן כי נתפסו על-ידי הנאצים ונשלחו למחנות המוות כך שיש סיכויים שהם לא ישובו לעולם ואלגה אשתי מאוד זקוקה לטפל התינוק ולתת לו אהבה שאותה לא נתנה לבנה שרק אלוהים יודע בעם ישוב מהחזית. וכך בסוף חודש מרץ התנדב הרופא להעביר את התינוק ברכבו לסנטוריום כי לא רצה לבזבז זמן עד שרכב מתאם בית החולים יהיה פנוי לבצע את העברה, מנהל בית החולים ביקש שמנהל הסנטוריום יתקשר אליו באופן אישי עם הגעת התינוק לסנטורים, גרמנים זה גרמנים והמשמעת הגרמנית חקוקה בסלע. וכך הגעתי לסנטוריום אלגה שבעלה הרופא עדכן אותה על בואנו קבלה אותי לידיה הלכה איתי למשרד לביצוע רישום ואבחנה ראשונית במצבי ומיון לאיזה קבוצת ילדים יצרפו אותי בהתאם לחומרת המחלה, מכיוון שלא ידעו את שמי הפרטי וברישום דרשו לדעת אמרה אלגה כי שמי הפרטי הינו הרי וכך זה נרשם,  לאחר מכן לקחה אותי אלגה לחדר שבו היו עוד כמה ילדים סנטוריום לחולי שחפה מאושפזים החולים במחלה תקופה ארוכה מאוד לפעמים יותר משנה ואפילו יותר כך את אותם בדמויות רואים תקופה ארוכה עד שהם נחרתים בזיכרון, אני הייתי בין הילדים לאשפוז ארוך. ליד מיטתי היה תלוי מדף ועליו מספר צעצועים שנשארו במקום על-ידי הוריהם של ילדים שעזבו את המקום מכול מיני סיבות היו ילדים שנמסרו לאימוץ מפני שאביהם נהרג במלחמה והאימא שהפכה לאלמנה וללא משפחה לא יכלה לגדל לבדה את הילד ולכן נמסר לאימוץ , במלחמה שבה נהרגו עשרות מיליונים של בני אדם ערים שלמות נהרסו עשרות מיליונים נוספים הפכו לנכים ועוד רבים לחסרי בית וקורת גג הנפגעים הראשונים הם הילדים. אימי שנולדה שלוש שנים לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה נשלחה לבית יתומים בגלל שאביה שהשתתף במלחמה חזר הביתה חולה מאוד ולא הצליח להשתקם ולפרנס את משפחתו ונפטר תשע שנים לאחר סיום המלחמה. את הילדים שאיתם הייתי בחדר היו הוריהם באים לביקור בכול סוף שבוע הם היו מביאים להם כול מיני ממתקים ומשחקים חדשים ולי הייתה דואגת אלגה היא הייתה מביאה לי ממתקים וצעצועים ובכול רגע פנוי הייתה מתיישבת ליד מיטתי ומלמדת אותי לדבר גרמנית, לימים סיפרה אלגה כי למרות כול הפינוק והחיבוקים ותשומת הלב אף פעם לא חייכתי תמיד עם פנים רציניים והיא לא זוכרת אותי בוכה כששמעה בכי בלילה של ילד מתוך החדר הייתה ממהרת לחדר אבל נוכחה כי הבוכה הוא ילד אחר ולא הרי היא נרגעה לא הבינה מדוע אני לא בוכה היא התייעצה עם בעלה אך הוא טען כי הוא רופא ולא פסיכולוג, מכיוון שפסיכולוג לא היה בסנטוריום השלימה אלגה עם המצב. הקיץ היגיעה והיציאה לחצר הפכה לשגרת יום חולי השחפת זקוקים לאוויר יבש וצח בתקופת החורך היינו יושבים לבושים היטב על המרפסת כשעה עד שעתיים לנשום אוויר צח, עם בו האביב ואחריו קיץ 1945 מיד לאחר ארוחת הבוקר נטילת התרופות בדיקת הרופא היו מוציאים אותנו לחצר לשחק בחוץ עד לארוחת הצהרים וככול שהתחמם מזג האוויר כך קילפו יותר בגדים מגופנו, לימים סיפרה אלגה כי ראתה סימנים כי הרי עומד לשחרר אנרגיה וכי אנרגיה רבה נצורה בו והרי מתאפק מלשחרר את האנרגיה מתוכו, זה גרם לה תסכול רב. התקשורת ביני לבינה הלך והתרחב דיברנו גרמנית שותפת ולכן העריכה כי גילי שנה כמה חודשים היא לא ידעה כמה זמן הייתי חולה שחפת לפני שהגעתי לבית החולים וכמה המחלה השפיעה על התפתחותי אך החלמתי התקדמה בקצב מפתיע מאוד חוזק עצמותיי התאימו לגיל אותו העריכה וגם האינטליגנציה תאמה את גילי, אלגה הייתה מרוצה יום בהיר כאשר הסתובבתי בחצר אלגה ישבה על כיסא במרפסת לפתע ראיתי אדם רוקן על הכיסא עליו ישבה אלגה לחש באוזנה, אלגה פרצה בבכי וברחה פנימה היא כנראה לא רצתה שהילדים יראו אותה בוכה בעלה הרופא עבד באותו יום בבית החולים שם אושפזתי לראשונה ורק אלגה קיבלה את הבשורה הרעה על מות בנה בחזית, הרוסים רדפו אחרי הצבא הגרמני הנסוג וקצרו בהם ללא רחמים. ככול שהתבוסה גדלה יותר ויותר חיילים גרמנים נפצעו ובהם גם רופאים, יומיים אחרי הבשורה הרעה גויס הרופא בעלה של אלגה ונשלח לטפל בפצועי מלחמה שהיו במנוסה מנחת זרועם של הצבא האדום. אלגה לא עזבה לרגע את הסנטוריום ולא לבשה שחורים היא המשיכה בעבודתה ואפילו הרגשתי כי התקרבת אלי יותר ויותר, היא קיוותה שהורי לא ימצאו אותי והיא תוכל לאמץ אותי במקום בנה היחיד שהיה קצין בצבא הגרמני ולא הספיק להתחתן ולהקים משפחה, היא התנהגה כאילו אני בנה.

מחנה ברגן בלזן

 סוף דצמבר 1944 בגלל העיכובים בדרכים הקבוצה הגיע באיחור רב לנקודת המפגש, נציג הג'וינט לא היה במקום כך שהקבוצה נשארה ללא כסף שאמורים היו לקבל מהנציג וגם הוראות להמשך הדרך האזור נקבע בקפידה בהנחה כי המלחמה עומדת להסתיים במפלה כבדה לגרמנים ובאזורים עם מעט אוכלוסייה גרמנית לא תהייה פעילות צבאית של כוחות בנות הברית ובכל מקרה הצבא הגרמני מפוזר מרוסיה במזרח ומדינות מזרח אירופה הנאצים והגסטאפו עסוקים בחיפוש יהודים במרכזי אוכלוסייה גדולים, מוריץ החליט כי היות ודלק היה מיצרך חסר במקומות האלו כל התחנות שבהם עברו היו סגורות כול הגברים הצעירים גויסו למאמץ המלחמתי של צבא גרמניה ובכמות הדלק האחרונה שבמכלים עדיף לחפש תחנות דלק שקל יהיה לאתר אותם ובוקר אחד הקבוצה היגיע למקום עם גדרות גבוהים מאוד מוריץ נזכר כי ראה גדרות כאלה באוקראינה שם הגדרות היו סביב מחנות ריכוז רעד עבר בגופו את כול המאמץ שעשה וכול תלאות הדרך והאמון של אנשי הקבוצה שהם בדרך זו ישרדו הינה אותו אדם שהנהיג אותם למקום מימנו יעלו לישראל אותו אדם יצעיד אותם ישר לתוך מחנה שמימנו הסיכוי למות גדלה מהסיכוי לחיות התסכול החל לזרום בעורקיו כיצד יסביר לאנשים כי אין יותר כסף ולכן לא יהיה אוכל נכון שאפשר ללכת ברגל הם כבר עמדו במבחן ההליכה ימים ולילות אבל על קיבה ריקה מתי יתחילו הראשונים לצנוח לקרקע מאיבוד כוחות כיצד זה ישפיע על יתר אנשי הקבוצה האם יקום מתנגדים לראיונותיו, בדבר אחד הוא היה בטוח האנשים האלה לא יתפזרו איש לדרכו מזה הם יפחדו ולכן הם הישארו בקבוצה ממנה הם שואבים ביטחון ואפילו המועט אבל בכול זאת זה ביטחון, לספר להם כי לפי דעתו הסיכוי שהושארו בחיים עם כניסתם למחנה, אמירה כזאת תהייה חסרת אחריות מצדו, אבל כיצד יסביר להם כי אין דרך אחרת מוות ברעב ובקור השלג התחיל להיערם בדרכים ובשדות, כשאדם נמצא בתנועה  רגלית או ברכב פסיכולוגית תגובתו מאפשרת עמידה טובה יותר ברעב וקור, עמידה במקום אחד אפילו בתוך תא המטען של משאית עם כיסוי מעל לראש פסיכולוגית יוצר תחושת קור ורעב גדולים יותר ועד לפאניקה והיסטריה המרחק קצר, אבל איך מסבירים לאנשים המתוסכלים השבורים העייפים והרעבים כי אין מנוס אלה להיכנס למחנה, המעשה נמנע ממוריץ כי על-יד המשאית נעצרה מכונית משטרה ומכיוון ולאנשי הקבוצה לא היו מסמכים, אילו והיו מגיעים בזמן למקום המפגש היו מציידים אותם במסמכים מזויפים אומנם אבל למשטרות בכפרים ובישובים קטנים זה לא היה מתגלה רק הגסטאפו יכול היה לקבוע כי הם מזויפים, מכיוון שלא היה ברשותם שום מסמך נצטווה הנהג לנסוע אחרי מכונית המשטרה שם נשאלו שאלות לאחר מכן נאמר להם כי הם נאלצים לקחת אותם לברגן בלזן כי אין שום אפשרו למצוא להם מקום אחסון בשלב זה או בכלל גם הגרמנים נמצאים במצוקה כלכלית הכול נילקח לטובת הצבא ושכבר ניראה כי הוא עומד בפני תבוסה. וכך שוב נסעו אחר רכב המשטרה והוכנסו למחנה ברגן בלזן. מיד עם המעבר דרך שער רחב מאוד עשוי עץ ומרושת בגדל תיל מפחיד הורדו האנשים מהמשאית שומרים לבושים במעילים הווים כפפות לידיהם וכובעים עם כיסוי לאוזניהם וחמושים ברובים עמדו מסביב וצפו באנשים שירדו מהמשאית חייל שלבוש במדי קצין גרמני קיבל לידיו את רשימת האנשים שהיו במשאית והשוטרים בתחנת המשטרה ערכה את הרשימה לפי שכול אחד מאנשי הקבוצה מסר את שמו ואת הקשרים המשפחתיים בניהם הקצין ספר את מספר האנשים ובדק כי תואמת לרשימה שקיבל מהשוטר מסר העתק לידיו הם ברכו אחד את השני ביום טוב והשוטר נכנס לרכב המשטרתי השער המפחיד נפתח שוב והשוטר נסע לדרכו. הקצין הוביל את האנשים דרך שער נוסף באותו נוסח של השער הראשון ובמרחק כמה עשרות מטרים נראו הצריפים הארוכים והנמוכים בצבע שחור מלוכלך כאילו נמרחו בזפת, הנשים עם הילדים הופרדו מהגברים ונלקחו לקבוצת צריפים שגדר תיל סבוכה הפרידה בין הצריפים בגדר היה שער רגיל מעץ מרושת בגדר תיל שומר פתח את השער והנשים והילדים עברו דרכו, את הגברים לקחו לצריף מרוחק בקצה מתחם הצריפים שנבנו שורות, שורות מאחורי הצריף לשם נלקחו הגברים היו בנויות שלוש שורות של גדרות תיל סבוך וגבוהות. קצין ומתורגמן עמדו לפני הגברים שהסתדרו בשתי שורות חזיתיות והקצין הסביר את הנהלים במחנה הקצין הוסיף כי אין רשות לאף אחד מהאנשים במחנה לפנות לאנשי סגל המחנה אין שאלות ואין בקשות הסגל יודע היטב את תפקידו יבחר ראש צריף אשר פעם בשבוע ידווח לממונה על המצב בצריף אין לעשות עסקאות עם מנות האוכל ולא עם בגדים לכל אחד יש מעיל על המיטה מזרן ושתי סמיכות, בקצה הצריף קיים מתקן שירותים כל אחד מדיירי הצריף יהיה בתורנות של פינוי תכולת המתקן פעמים ביום, בראש המיטה יש צלחת ספל וכף, בגדר המפרידה בין הצריפים למגורי הסגל קיים פתח שיפחת בזמן חלוקת המזון אין להתעכב ואין לבקש תוספת מזון. מיד לאחר שהקצין סיים את הקראת נהלים במחנה מוריץ ומאייר יצאו לסיור להכרת המקום בצד הצפוני של המחנה הם הבחינו במגרש כדורגל ובסמוך למגרש מבנים גדולים בני מספר קומות ומסביבו בתי מגורים בני שתי קומות מאין כפר שנינטש או שתושביו הועברו לישוב אחר ממקום תצפית טוב יותר אפשר היה לראות בית קולנוע מרכז מסחרי ועוד מבנים רבים שלא היה ניתן לזיהוי ממקום בו עמדו. לפי הערכת מוריץ במחנה היו כמה אלפים, בגלל מערכת של שתי גדרות במקביל עם רווח של כמה מטרים לא ניתן היה לעבור בין קבוצת צריפים אחת לשנייה  אבל אנשים משני צדדים התקרבו וניסו לשוחח בינים למרות אזהרות השומרים משיחות שבכול זאת הצליח לקיים התברר למוריץ כי הסגל סובל ממחסור בכוח אדם עובדים מהישובים הקרובים שהועסקו שמעו כי בני משפחה נהרגו במלחמה פשוט ברחו מהמקום וסרבו לשתף פעולה, גם חיילים רבים נשלחו לחזית, אומנם הנאצים המשיכו הרצח היהודים

אך היכולת הלכה ופחתה, כבר בסוף חודש פברואר 1945 הם הרגישו כי בנות הברית מאוד קרובים והסגל התחיל להתיידד עם תושבי המחנה, חילקו בגדים שמיכות תושבי המחנה בהתחלה לא רצו להשתמש בבגדים כי הם ידעו שבגדים אלו הם הבגדים של אותם האנשים שנרצחו, אבל השלג והקור גרמו להם להשתמש יום אחד הגסטאפו יצא במהירות ממתחם המחנה ונשארו רק חיילים לא היה להם עניין במה שעשו הנאצים, הם היו ממושמעים ולא ברחו הביתה אבל חיכו בקוצר רוח שגם הסיוט שלהם יסתיים במהרה והם יוכלו לחזור למשפחותיהם וליקיריהם. היה ברור שעם הגיעו של החייל הראשון של כוחות בנות הברית הם יניחו את נשקם וייכנעו מיד, מכיוון שהנאצים עזבו נאלצו תושבי המחנה לפרוץ את מחסני המזון ששימשו רק את הנאצים, הנאצים לא הסתפקו במזון שהצבא היה מספק להם ולמחנה הם גזלו מכול הישובים הקרובים והרחוקים וגרמו לתושבים הגרמנים לשנוא אותם ולהמעיט בשיתוף הפעולה איתם. כמות המזון היומית גדלה ועל פי הסימנים בקרוב יגיעו המשחררים שיביאו איתם מזון ובגדים. במחנה התפשטה שמועה כי טרם עזיבתם את המחנה הספיקו הנאצים להוציא להורג את אנא פרנק ואביה, תושבי המחנה לא יחסו לשמות האלה תשומת לב יותר מאשר לשאר הנרצחים.

שחרור ברגן בלזן

 בתחילת מאי 1945 נכנסו כוחות בריטים למחנה, הגרמנים שעוד נותר במקום נכנעו והניחו את נישקם הבריטים העמיסו אותם על משאיות שלקחו אותם למחנות שבויים. הם חסמו את הדרך למשרפות ומנעו מתושבי המחנה להיכנס לתחום הסגור, חיילים שמרו ומנעו בכוח כול גישה לאזור המוות. אנשי חיל הרפואה הגיעו למחנה הם הקימו מרפאות ומרפאות שיניים, במקביל אחלו בניקיון המחנה מתן טיפול רפואי לתושבי המחנה שהפכו בן רגע לפליטים הבריטים הכריזו על המקום כמחנה מעבר לפליטים חיילי האדמיניסטרציה אחלו ברישום הפליטים הסרת הגדרות המפרידות בין גברים ונשים וכך התאפשר איחוד מחדש של משפחות הפליטים חוסנו חולקו תלושים עבור מצרכי מזון וביגוד ולאחר מספר חודשים אוחל בשחזור מסמכים אישיים. הבריטים הרחיבו את אזור המחנה לתוך העיירה ברגן שמצפון למחנה שם התגוררו משפחות החיילים הגרמנים והנאצים שהקימו את ברגן בלזן ונטשו את העיירה ימים מספר לפני שהאנגלים הגיעו, היה שם מגרש הכדור-רגל הם הביאו ציוד להפעלת קולנוע עודדו גברים ונוער להשתתף במשחקי כדור-רגל כנגד החיילים הבריטים וכול אחד מהפליטים נדרש להתחיל לעסוק במקצועו, על-יד הקולנוע נפתחה חנות ובו עבד צלם גם ברומניה הוא עסק בצילום כשהיגיע למחנה בין מיטלטליו הייתה מצלמה  הנאצים לקחו אותה ממנו מיד עם שחרור המחנה הוא ביקש רשות לחפש את המצלמה במשרדו של הקצין הנאצי שניהל את המחנה קצין בריטי התלווה איליו והוא מצא את המצלמה שלו מונחת על מדף במשרדו של הקצין הנאצי, הסוכנות היהודית הייתה מעוניינת שצלם יתעד את האנשים במחנה זה יעזור להם בהקמת ארכיון ניצולי שואה ואיחוד משפחות של ניצולי השואה הם מיהרו לספק לו פילים וכול הציוד הדרוש לפתח תמונות, אבי תפר ותיקן את בגדיו של הצלם ומשפחתו וזה הנציח אותנו בתמונות שצילם. תלושים שחולקו הפכו לשווי ערך לכסף ולאחר זמן מה הומרו לכסף מזומן עם בלירות שטרלינג או בדולרים. מוריץ פנה למנהלה וביקש אישור יציאה מהמחנה בכדי לחפש את צבי בנם של אנוצה ומאייר שניטש בכניסה לבית חולים בגלל חום גבוה שעלת חזקה וחרחור בריאות לפני שנתפסו ע"י סיור גרמני והובאו למחנה, האנגלים היו זהירים ורצו למנוע מפליטים לנוע באופן חופשי וללא מסמכים הם שאלו על שם בית החולים שצבי שלטענתם נינטש ומוריץ ידע לתאר את הדרך שעשו מבית החולים עד לברגן בלזן אך את שם בית החולים לא ידע לומר ולכן הם השיבו כי הנושא ייבדק וישלח שליח מיוחד לבדוק את הנושא עד אז היו סבלנים והמשיכו את תהליכי השיקום ושיחזור המסמכים. ציוד מכול סוג לא פסק מלהגיע למחנה, הציוד כלל את כול הדרוש לחייטים סנדלרים זגגים וכמויות אין סופיות של אופניים מכול הסוגים. הפליטים הועברו לבתים מרוהטים בכפר ברגן בתים שפינו משפחות הנאצים כשנטשו בחופזה, מטרת האנגלים היה להביא כמה שיותר מהר את הפליטים לחיים נורמטיביים כדי להשכיח מהם את הסבל שעבר עליהם. במחנה הוקם משרד מיוחד שמטרתו לאפשר ליהודים הרוצים להגר לקנדה, אמריקה ודרום אמריקה לפליטים האלה היה תהליך של שחזור מסמכים מהיר ולאלה שרצו לעלות לישראל הודיעו כי עליהם להמתין בסבלנות לא היה עניין לאנגלים לאפשר עליה לישראל בזמן שהם שולטים בישראל ובטח שלא רצו להסתכסך עם הערבים בישראל. באמצע אוקטובר הודיעו למוריץ כי יש אישור ליציאתם מהמחנה ולחפש את בנו של מאייר נמסר לו על מספר בתי חולים פוטנציאלים בסביבה כפי שתיאר בפניהם מוריץ,  התנאי לקבלת האישור הוא שבכול ערב עליהם לחזור למחנה ולדווח על הגעתם אחרת יוכרזו כנפקדים ולא יוכרו כפליטים והתוצאה איבוד כול הזכויות המוקנות מחוק הפליטים שנתקבל על-ידי בנות הברית. מוריץ לא איבד זמן ולמחרת מוקדם בבוקר יצא לעיירת המחוז בשם צלה הרחוקה מברגן כ- 25 ק"מ לברר את אפשרויות התחבורה הציבורית לכתובות שקיבל  מידי הפקידים האנגלים במחנה גם אנוצה ומאייר רצו לצאת אתו אבל הוא הסביר כי עד שלא ידע את אפשרויות התחבורה חבל לבזבז כסף, לאחר מספר ימים אמר למאייר אנחנו נוסעים, שלושתם נכנסו למשרד המנהלה וקיבלו אישור ויצאו לדרך, מוריץ חרט בזיכרונו עצמים בולטים בשטח שיעזרו לו לחזור למקום וזה אכן עבד לאחר מספר ימים של חיפושים ולקראת שעת הצהרים הם הגיעו לבית החולים על החומה היה חרוט הסימן שמוריץ השאיר, הם נכנסו לבית החולים והוכוונו למשרד ושם נשאלו לרצונם, מוריץ אמר להם כי באמצע דצמבר השאיר תינוק במפתן בית החולים ופתק שעליו היה רשום הרי ליטמן התינוק היה חולה מאוד שעלת חזקה וחרחורים חום גבוה אנחנו ההינו פליטים יהודים ולא העזנו להיכנס מפחד שנעצר ונישלח למחנה ריכוז ולכן נרשם רק השם הרי ליטמן שניתן להבין משם זה כי התינוק יכול להיות גם גרמני למרות שנימול, עכשיו משהסתיימה המלחמה באנו לראות מה קרה לתינוק בחרדה כי לא שרד את המחלה בה חלה, הפקידה הוציאה ספרים ואחלה לעיין בהם על פי הספר היו באותה תקופה מספר מאושפזים בשם ליטמן littman   בשני tt וגם litman ב t אחד אבל לתינוקות האלה יש שם אם ושם אב תאריך לידה ומקום לידה ושמות האם והאב אינן מתאימים לשמות אנוצה ומאייר, מוריץ מתקן היה רשום רק ליטמן וללא שמות נוספים מזהים, הפקידה חיפשה שוב ואמרה כי היא מצטערת אין בספר תינוק הרשום בשם ליטמן שאושפז אכן בחודש דצמבר, אנוצה ומאייר נשארו עמומים העם יש כאן בר סמכה אחר שניתן לשאול אותו, תמתינו רגע והיא יצאה מהחדר אנוצה התיישבה על הכיסא מכסה את פניה בידיה ונחנקת מייאוש, לאחר מספר דקות חוזרת הפקידה מלווה באדם לבוש חלוק לבן מרכיב משקפיים וביקש מהם לשבת, לאחר שהתיישבו התחיל לספר להם כי אכן תינוק בשם ליטמן ללא זיהוי נוסף נמצא על מפתן הכניסה לבית החולים ואחות הכניסה אותו פנימה, למשמע הסיפור החלה נשמתה של אנוצה בדרכה החוצה ושאלה עצמה כל הסיפור הזה בשביל להגיד לי ישר שהתינוק נפטר למה למרוט את עצביי והאיש המשיך היות ולא היו פרטים מזהים מספיק על התינוק לא ניתן היה לרשום אותו בספר המאושפזים מבלי לערב את המשטרה המקומית שזה היה מסבך את העניין ורופא ותיק שהיה באותה משמרת הסכים לקחת את האחריות על עצמו מכיוון שהוא רופא ריאות מומחה ומיד הבחין כי התינוק חולה שחפת עם חום גבוה לא הישאר מספיק זמן והתינוק ימות לכן החליט על טיפול חרום מבלי לרשום אותו בשלב זה בספר החולים המאושפזים הסיכוי להישרדות התינוק היו קלושים ואז למה לסבך את המצב במקרה והתינוק ימות חייבים לדווח למשטרה ולקיים חקירה, התינוק טופל בהשגחת הרופא ומצבו של התינוק התייצב ולאחר שבועיים נראו סימנים טובים חום גופו ירד השיעול נחלש וסיכויי הישרדותו עלו, בזמן זה כבר היה לא נכון להתחיל ברישומו כמאושפז רישום כזה היה גורר ועדת חקירה של משרד הבריאות וקבלת מסקנות קשות על תפקודו של הרופא האחראי שיאבד את רישיונו לנצח אינני יודע להסביר מדוע הוא עשה את זה אף אחד לא הסכים אתו אך מכיוון שבנו יחידו נלחם בחזית המזרחית לא רצינו לפגוע בו כאשר בנו מקריב את חייו עבור מדינתו לימים נודע לנו כי בנו נפל הקרב, אחרי חודש פלוס כאשר נצפו סימנים ברורים כי סיכוייו של התינוק טובים משחשבנו והוא יצא מכלל סכנה העביר אותו הרופא לסנטוריום לחולי ריאה שבעיירה צלה בסמוך לברגן בלזן שם הוא היה עובד רוב שנותיו כמומחה לריאה ורק עקב המלחמה כשרופאים רבים שלנו גויסו לצבא ושירתו בבתי חולים שדה אחל הרופא מרצונו הטוב ועל חשבונו לנסוע מאה קילומטר עד אלינו ולהציע לנו את עזרתו, פניה של אנוצה האירו פתאום ושמחה התפשטה בפניה היא נפלה לזרועותיו של מאייר וכך מספר דקות עמדו הם שם כלא מאמינים, מוריץ הרגיש לפתע הקלה והמועקה שירדה עליו וחנקה אותו התחלפה לשמחה והרגיש כיצד גופו שהחלה להתכווץ במהלך הסיפור שסופר בפניו התחיל לפתע להשתחרר ולהתנפח הוא הרגיש כי הדם חזר לזרום בעורקיו הוא קם מכיסאו הודה לאנשים סביבו ואפילו פלט אלוהים יברך אתכם, לפני כמה חודשים היה מסוגל לחנוק אותם במו ידיו ועכשיו באופן אינסטינקטיבי  אלוהים יברך אתכם. הרופא הוסיף דעו לכם כי אותו רופא יצא לבית חולים שדה לעזור בטיפול פצועי קרב ונהרג בהפגזה על בית החולים שדה ורק אשתו ששמה אלגה נשארה וכפי שידוע לנו היא זו שהמשיכה לטפל בילד כנראה גם היום. אל תשכחו קודם כול תפגשו את אלגה לפני שאתם מדברים עם מישהו אחר, מוריץ אנוצה ומאייר הודו לרופא מיהרו לצאת לדרך ולהגיע לברגן בלזן בזמן ולעמוד בתנאיי האישור על מנת לקבל אישור נוסף למחרת היום לצאת ולמצאו את צבי, מאייר אמר תודה לאל שהוא חי, מוריץ אמר מאייר עברנו עכשיו את החלק הכי קל, מחכה לנו קטע קשה מאוד צבי לא מכיר אתכם צבי בן יותר שנה וחמישה חודשים הוא כנראה מדבר רק גרמנית בחלק הכי חשוב בחייו הוא לא הרגיש את חום גופה של אמו אתם ולא ינק חלב משדיה אתם תראו בעיניו כאנשים זרים ומאימים.  אתם באתם לקחת אותו מהאדם הכי קרוב שהיה לו בזמן האחרון היא טיפלה בו והוא מרגיש אותה, אנוצה התפרצה לדבריו אני רוצה לראות אותו קודם לראות אותו איך הוא נראה קחו אותי אליו, הם חזרו למחנה והתייצבו במשרד המנהלה לאחר מכן התכנסו בפני עצמם ומחכים ליום המחרת שנתם נדדה בבוקר הם שתו את הקפה ומיהרו לבניין המנהלה לקבל אישור יציאה ליום נוסף, המרחק בין ברגן בלזן לעיירה צלה היה בערך עשרים וחמישה קילומטר הם עלו לאוטובוס שהסיעה אותם עד לפתח הסנטוריום, הם נכנסו פנימה ושאלו היכן ניתן למצוא את אלגה אחות ביקשה מהם לבוא בעקבותיה הם חצו פרוזדור ארוך עד שהגיעו ליציאה למרפסת על המרפסת היו כיסאות רבים האחות עצרה על-יד אישה בוגרת ואמרה לה כי האנשים האלה מבקשים לדבר אתה אלגה הפנתה את פניה ואמרה בוקר טוב אני אלגה במה אני יכולה לעזור לכם מוריץ אמר אלה ההורים של התינוק הרי ליטמן אני הנחתי אותו בפתח בית החולים וכשראיתי כי הוכנס פנימה המשכנו בדרכנו נתפסנו על-ידי המשטרה ונשלחנו למחנה אנחנו יהודים את מבינה, אלגה הסתכלה על אנוצה ועברה למאייר הפנתה את פניה לכיוון הגינה הגדולה שבחזית המרפסת הגדולה והצביע לכיוון ילד ששיחק עם ילדים הילד במכנסים השחורים עם הכתפיות זה הרי או ליטמן כפי שאתם מכירים אותו, זה הילד שגררתי מידיו של מלאך המוות נלחמתי במלאך והינה הוא משחק עם הילדים הרי מאוד חסון ואנרגטי מאוד, אני רוצה להתוודות התפללתי לא להגיע לרגע הזה אבל עם זה רצון האל אני השלים עם זה בעלי ובני נהרגו במלחמה בעלי הוא זה שהציל את הילד אני רק עמדתי לצדו ליטפתי אותו הנחתי מטליות קרות על מצחו האכלתי אותו לאט ובסבלנות כפית אחרי כפית לא הכרחתי אותו כפית אחרי כפית לפעמים שעות בלילות הראשונים ישנתי על כיסא לצד מיטתו לא התאבלתי על מות בני הרי בא לי במקומו מאז מות בעלי אני לבד והילד הוא כול חיי, אתם הוריו מתארת אני איזה סבל וגעגועים עברתם לא האמנתם כי היום הזה יגיע ותראו שוב את ילדכם חי ובריא נו לא כול כך בריא יש עדיין שאריות של השחפת אבל מיום ליום מצבו משתפר כול הרופאים אמרו כי הרי הוא נס רפואי בכול תקופת עבודתו ובעלי היה מומחה למחלות ראיה והמחלה האכזרית ביותר בין מחלות הראיה היא השחפת התרופה היחידה היום היא הפניצילין, בגלל שהמלחמה נמשכה שנים והחיילים היו חשופים לגשם שלג וקור חלו הרבה מהם בדלקת ראות והיו צרכים הרבה פניצילין בחזית ובבתי החולים הפניצילין הלך ואזל לא הצליחו לייצר את הכמויות שהיו צריכים וכך נוצר מחסור חמור בפניצילין כשבעלי סיפר לי על תינוק שהוריו הישארו בפתח בית החולים וכי התינוק חולה שחפת רזה מאוד כנראה מתת תזונה הצטרפתי אליו לבית החולים שבעיירה ברסלסבארג    Braselsberg יותר ממאתיים קילומטר מצלה העיר בה אני גרה נסעתי עם בעלי לראות את התינוק, אני לא יודעת להסביר אך ברגע שראיתי אותו לא יכולתי להיפרד ממנו יותר מחודש ימים נשארתי לידו ביקשתי מידידה שלנו בצלה שעם תקבל מכתב מבני שתשלח אותו אלי לברסלסבארג לבית החולים כשהיגיע הרגע ובעלי אמר שהוא מתכונן להעביר את התינוק לסנטוריום בצלה שמחתי מאוד אחרי חודשים בסנטוריום לקחתי את הילד לסוף שבוע אלינו הביתה בעלי ואני הילד שיחק בכול הבית הוא בחן כול דבר אבל פניו תמיד היו רציניות ואף פעם לא שמעתי אותו בוכה גם כשגערתי עליו כי שבר איזה כלי מפורצלן הוא היה מישר מבט חד ישר לתוך העיניים ופונה ללכת למצוא משהו שיוכל לגעת בו כך עברו החודשים, כשהודיעו כי המלחמה הסתיימה אולי אתם לא יודעים אבל ערים רבות בגרמניה נחרבו מהפצצות של האמריקאים לא רחוק מכאן יש עיר גדולה בשם הנובר בלילה הינו שומעים את נפץ הפצצות וידענו כי סיום המלחמה קרבה מאז שהמלחמה פרצה האזור היה שקט מאוד לא היה תנועה רבה בדרכים בתי הבירה היו שוממים המלחמה הייתה רחוקה מאתנו אבל כששמענו את הפצצות בהנובר ידענו שזה עומד להסתיים בחודש מאי ראינו את החיילים האמריקאים דוהרים לכיוון ברגן בלזן ידענו שזה מחנה ויש בו יהודים אבל לא התקרבנו למקום הזה, פתאום התחלתי לדאוג אולי ההורים של הרי יופיעו פתאום איך אוכל להתמודד עם האפשרות שייקחו את הרי ממני כול יום שעבר חשבתי שהאפשרות הזאת מתרחקת ממני, ופתאום אתם מופיעים כאן מולי ואני עדין עמומה אך עם זה רצון האלוהים אני לא עמוד בדרכו. אנוצה רצתה לרוץ לקראת צבי אבל מוריץ עצר אותה וגם אלגה אמרה צריך שהתקרבות בניכם צריכה להיות בהדרגה זה ייקח כמה ימים אבל בסבלנות אסור שהרי ירגיש כי אנשים באו לקחת אותו ממני תגובתו יכולה להיות דחייה, אלגה קראה להרי והוא רץ אלינו אלגה שאל אותו איך הוא מרגיש והוא ענה בסדר ועומד על קוצים הוא רצה לרוץ בחזרה לילדים איתם שיחק הוא הסתכל אלינו אבל התנהג בטבעיות הוא היה רגיל שהורים של ילדים מדברים עם אלגה וכך יום, יום היינו באים ויושבים על-ידו בזמן האוכל ועל המרפסת בזמן ששיחק בחוץ אפילו לילה אחד אחרי שקיבלנו אישור מהנהלת המחנה והוכחנו שמצאנו את התינוק השכבנו אותו לישון אנוצה הייתה יושבת על-ידו ומלמדת אותו רומנית אנוצה התחילה לקרוא לילד במקום הרי חרי (היגוי רומני). וכך אחרי חודש ימים אנוצה מאייר וחרי נסעו ביחד למחנה לחצי יום כשחזרו אלגה עמדה בחוסר סבלנות בכניסה לסנטוריום ובציפייה לראות את הילד שוב מאייר אמר שהוא מרגיש כי צבי מוכן להיפרד מאלגה אבל אלגה עוד לא מוכנה להיפרד מהרי. בהנהלת הסנטוריום נאמר למאייר שהתינוק נרשם במסמכי בית החולים אומנם כחולה ללא זהות אבל אלגה לקחה את התינוק תחת חסותה וזה הספיק להנהלה ושעם ברצונו לקבל את הילד עליו להצטייד במסמכים המעידים על הקרבה בינו לבין הילד אחרת בית החולים לא יוכל לשחררו, כשחזרו למחנה פנה מאייר למנהלה האזרחית במחנה וביקש לקבל אישור שם נתבקש למלא טופס עם כול הפרטים מתי נולד היכן נולד והם ישלחו לבוקרשט כמו ששלחו את הטפסים הקודמים בשביל שיחזור מסמכים ועד לקבלת תעודת הלידה של הילד הם מאשרים לו להיות עם אנוצה ומאייר במחנה ואת הטיפול בשחרורו מבית החולים הם יבצעו בכול מקרה נאמר לו היות ואתם רוצים לעלות לישראל אתם בעדיפות אחרונה קודם אלו הרוצים להגר לאמריקה, קנדה ודרום אמריקה הם בעדיפות ראשונה.

 חיי במחנה העקורים ברגן בלזן

 הורי התגוררו במבנה מלבנים בקומת הקרקע במבנה היו שני חדרים חדר אחד היה מיועד למוריץ אבל הוא לא עשה שימוש בחדר הוא היה בכול מקום במחנה רק לא בחדר הוא לא רצה להפריע ברגעים של חזרתו של צבי לחיק משפחתו היו מספיק אלמנות במחנה ומוריץ תמיד היה מוכן לעזור. מאייר מצא מיטה ילד ואופניים ישנים הביא אותם לדירה תיקן אותם והכשירם לשימוש, מוריץ בלילות היה מפעיל של מכונת הקולנוע שהקרינה סרטים בבית הקולנוע היו מעט מאוד ספסלים ורוב הצופים ישבו על כיסאות שהביאו איתם, מאייר עזר לו זו הייתה מכונת קולנוע 16 מ"מ הסרט היה נתקע בגלגלי השיניים והקטע החשוף לפרוז’קטור היה נשרף כך שבכול לילה אחרי שהסרט נגמר היו צריכים לחתוך את הקטעים השרופים ולהדביק את הסרט שיהיה מוכן להקרנה למחרת לא היה זמן ביום היות ומוריץ עבד כשוטר מתאם המנהל האזרחי וכמובן אבי גם בין המשמרות בתפקיד שוטר אבי עסק גם בחייטות לימים תלה שלט חייט חזית המבנה והידיעה עברה מפה לאוזן את התשלומים במחנה עשו באמצעות תלושים שקיבלו בתחילת כול שבוע מהמנהל האזרחי במחנה בתלושים אלו היו קונים משרוך נעל ועד כובע התלושים היו במקום כסף לתושבי המחנה נאמר בפרוש כי תלושים אלו לא יוחלפו בכסף כאשר יהגרו למדינות הקבע ששם יסכימו לקבלם, כך שלא היה כול סיבה לחסוך מתחת למזרון תלושים אלה להשתמש בהם לרכישת מוצרים הג'וינט שלח משאיות עמוסות בציוד ומזון מכול טוב. מוצרים רבים הוברחו מהמחנה החוצה ונמכרו בכסף לגרמנים שסבלו ממחסור בגלל המלחמה ההפצצות המסיביות שספגו הערים הגדולות ועסקים רבים נהרסו עד היסוד היה מחסור בידיים עובדות וגרמנים רבים היו רוכשים אפילו מוצרי יסוד מתושבי המחנה. אימי טיילה איתי בכול המחנה, הבריטים הביאו פועלים שעבדו במרץ על שיפוצם של הצריפים והפיכתם למקומות מגורים מתאימים ואנושיים וחילקו את פנים הצריף ליחידות עם פרטיות ושירותים צמודים מערכת צינורות מים וביוב ודודי נפט לחימום המים בין הצריפים הוקמו עמודים ועליה חבלים לתליית כביסה. לפי האישור לתרופות שקיבלתי מהסנטוריום ושנמסר למנהל האזרחי הם הנפיקו תרופות ואמי דאגה שהשתה את הסירופים שקיבלו כמו כן אנוצה קיבלה הוראות בקשר לאוכל שאני צריך לאכול לאבי היה ימבה של תלושים כך שלא היה דבר שלא יכול היה להשיג. הג'וינט סיפק בדים לתפירת מצעים וכריות וכול מיניי בדים נוספים מהם תפר לי אבי חולצות מכנסיים ז'קטים כובעים ואפילו גרביים. במחנה החלה פעילות לילדי המחנה על מנת לשחרר את ההורים לעבודה, המנהל האזרחי יזם עבודות לגברים ונשים כדי להוציאם מתסכולים במחנה היו כאלה בעלי ותק של שלוש שנים ומעלה אנשים שראו כיצד נלקחים בני אדם ולא חוזרים אחרי זמן מה נזרקו הבגדים אותם לבשו אחרי השער לצריפים והאנשים התנפלו על הבגדים ולבשו אותם להגן על גופם מהקור הם לא יכלו לעזור במאומה למובלים למותם אבל בזה שאת בגדיהם שימשו להגן על אחרים זה הואיל.

חודש אוקטובר התקרב ואתו החורף, הבריטים הביאו תגבורת של פועלים שהחלו להאיץ את העבודות ולהכניס מתקני חימום לצריפים משאיות הביאו כמויות עץ להסקה ולפני כול צריף נערמו ערמות של עצים להסקה. אני הייתי יחסית קטן וגם הורי עבדו בבית לכן נשארתי בבית ולא התקבלתי לפעוטון, מכיוון שעברו שלושה חודשים מאז שעזבתי את הסנטוריום הורי הלבישו אותי בבגדים חמים וכובע וכפפות מצמר כמובן הכול עבודת יד של אבי ולפני בו השלג נסענו לבדיקת בסנטוריום, חיפשנו את אלגה אבל נאמר לנו כי כבר הרבה זמן לא באה היא עבדה בהתנדבות וכשאני הייתי מאושפז ומאז שבעלה נהרג בהפצצת בית חולים שדה שבו עבד למרות היותו גמלאי אבל בצו של היטלר גויסו גם רופאים בגמלאות היא לא עזבה את הסנטוריום היא הייתה נשארת כול היום והלילה ומאז שהורי הוציאו אותי היא פשוט לא חזרה לשם יותר, לאחר צילום ריאות בדק אותי רופא ואמר שקצב ההחלמה שלי משביע רצון תדאגו שהילד יוכל טוב ויהיה לבוש טוב, אנחנו לא יכולים עדיין לקבוע מה הנזק שנגרם לריאות זה עדיין מוקדם אבל עם יטופל טוב בבית ובגלל גילו הצעיר הריאות יתפתחו והנזק יהיה מזערי, בזמן שפסענו לאורך הפרוזדור הורי ראו כי הניקיון מוזנח הלכנו למרפסת לראות אולי בדרך נס תהייה שם אלגה הכול היה מוזנח ואבי התלוצץ אולי כול הפועלים שעבדו באחזקת עברו לעבוד במחנה שם הם מקבלים יותר כסף מהבריטים, הורי רצו לראות את אלגה ולהודות לה שוב על הטיפול המסור שאילולי היא יתכן מאוד ולא היה להם ילד היום, אלגה לא נראתה, בהתחלה חשבו לשאול היכן היא מתגוררת אך נמלכו בדעתם הם אמרו חבל לפתוח לה פצעים עם הזמן אלוהים ידאג שפצעיה יגלידו. חזרנו למחנה והורי חזרו לעבודת החייטות שלהם מוריץ הגיעה והתעניין במה שאמרו בסנטוריום הוא שמח מאוד לשמוע כי מצב בריאותי משתפר הוא עמר לאבי כי מחר שבת יש משחק כדור-רגל בין הבריטים ליהודים וכדי שהוא יבוא לראות מוריץ הבטיח לאבי מקום טוב ובישיבה.

בנובמבר 1947 בא מוריץ ובישר להורי כי באו"ם זה ארגון שקם אחרי מאי 1945 ובו חברות כול המדינות בעולם הודיעו כי תקום מדינה ליהודים הוא הביא אתו רדיו וחיבר אותו לחשמל ובשעות מסוימות היה בא להקשיב ולתרגם את הנאמר בעיקר לגבי אותה מדינה של היהודים שעומדת לקום בארץ ישראל במאי 1948 התחוללה שימחה במחנה הבריטים הודיעו כי קמה מדינת ישראל בארץ ישראל והמנדט הבריטי נגמר אבל הבשורה הרעה היא כי מלחמה פרצה בין היהודים לערבים, כול הגברים התאספו מול מבנה המנהל האזרחי וביקשו לזרז את הסרטיפיקטים ושיוכלו לעלות לארץ ישראל הבריטים היו עמומים אתם שרדתם את השואה ההשפלה והסבל שעברתם ומאות אלפיים מכם נרצחו ואתם רוצים לרוץ למלחמה חכו עד שהמלחמה תסתיים ותעלו לישראל, לא אמרו הגברים אנחנו רוצים להגן על ארץ ישראל יכולנו להגר לקנדה, לאמריקה אבל חיכינו כאן בגללכם ועכשיו כשהעם שלנו קיבל מדינה אתם מונעים לאיתנו לנסוע ולהגן עליה אתם לא יכולים יותר לעצור בעדנו, באותו זמן אימי הייתה בהריון הבריטים החלו לחלק סרטיפיקטים קודם לבודדים ואחר כך לגברים ונשים ללא ילדים התברר כי הלחץ לעלות לארץ ישראל היה מכול מקום באירופה פרט למדינות שהיו תחת כיבוש סובייטי במדינות אלו הוקמו ממשלות קומוניסטיות שהיו מכפופות לרוסים והם מנעו את הגירת היהודים ששרדו את השואה מלעלות לארץ ישראל, אבל ממדינות אירופה המערבית היה לחץ ולא היה מספיק אוניות וכלי רכב והרכבות שהעביר את העולים לנמלי הים, למרות שהסוכנות היהודית פעלה לזירוז העלייה עדיין הפעילים בשטח התקשו בלארגן אוניות, אוניות היה הדרך הזולה ביותר והיעילה היו והעמיסו הרבה יותר מהמותר.

תחילת דצמבר 1948 במזל טוב יולדת אימי את אחי ונקרא שמואל על-שם שמיל שנעלם באוקראינה. מיד לאחר הלידה פונו מריץ ואבי למנהלה האזרחים בבקשה לקבל אישורים לעליה לארץ ישראל, הבריטים מוסרים לידיהם את הסרטיפיקטים ותאריך יציאה לכיוון מרסיי בצרפת נקבע לעשרים ושמונה בפברואר 1949. המשכנו את חיי בשגרה במחנה אבל הציפייה  ליום המיוחל ניכר בהתנהגות הורי לא שהם חשבו שבארץ ישראל נלקק דבש ונתגורר בגן של שושנים אבל אם רצו להיות רחוקים מהאדמה הארורה ומהמחנה ברגן בלזן, הבריטים עשו את הכול בכדי להפוך את המחנה לטובת התושבים ולרווחתם השקיעו מיליונים בתשתיות ובמגורים הביאו ציוד, מזון, ביגוד, יצרו מתקני בילוי, תזמורת מקומית, תיאטרון, קולנוע, ציידו את שחקני הכדור-רגל בתלבושת מתאימה ועוד רשימה ארוכה וזה יאמר לזכותם. מרגע שהמיועדים להגירה מהמחנה קיבלו לידיהם את סרטיפיקטים הם עבור לטיפול הסוכנות היהודית, הם בקשו למלא עשרות טפסים שמות ההורים מקומות מגורים עד להגיעם למחנה בני משפחה מה עלה בגורלם היכן נפגשו בפעם האחרונה גילם ומצבם המשפחתי, לטענתם הרישומים יגיעו לישראל עוד בטרם יצאו לדרך וכן ניתן יהיה לאתר ולאחד בני משפחה שעלו או הגיעו לישראל עוד בטרם הקמתה. לגבי בני משפחה שהיגרו למדינות אחרות ועבור זמן מה עד שניתן יהיה לבצע איתור, כמו כן ניתנו הוראות בדבר החפצים והציוד שיהיה אפשר לקחת איתם, כול ציוד אחר שירצו יצטרכו לארוז בארגזים ולרשום בצבע שחור את שמם המלא ואת המספר שקיבלו מהסוכנות היהודית, כמו כן נאמר כי הציוד יצא לדרך אחרי זמן מה אחרי שאחרון התושבים יעזוב את מהמחנה. ביחד עם קבלת הסרטיפיקטים נמסר לכול מבוגר מזוודה שרק אותה יוכל לקחת לדרך ועוד מזוודה עבור כול שלושה ילדים, את הילדים מגיל שבע עשרה הם העלו לישראל עוד לפני מאי 48, וכול ילד שהיגיע בהגיעו לגיל שבע עשרה היה נלקח על-ידי הסוכנות ומועלה לישראל הייתה הרגשה כי בין אנשי הסוכנות נמצאים גם אנשים שבחנו את מצב בריאותם של הנערים שנבחרו לעליה מידית מוריץ העריך כי נוער זה יגויס לצבא שהקימה מדינת ישראל שתפקידם להגן על תושבי מדינת היהודים שזה אתה קמה,  כך שבמחנה נשארו ילדים עד גיל שבע עשרה. עשרים ושבע בפברואר יום שישי בשבוע יום לפני יציאתנו לדרך שבסופה מגיעה לארץ ישראל היה יום מרגש במיוחד זה היה יום שבו בחרנו לנסוע בעצמנו ולא חשוב במה העיקר שבסוף הדרך ישתחררו היהודים בניהם הורי ודודי מתחושת החוסר אונים מהשליטה של אחרים על חייך וכול מסביב לך הוא זמני, מוריץ עודד את הורי הארץ ישראל נהיה חופשיים ללא גויים מסביבנו וחסל סדר האנטישמיות שחשנו בכול מקום בכול פינה ברומניה, גם ביאשי ואתם חשתם את זה גם בבוקרשט אני מניח אני לא הייתי שם, מש שאני רוצה עכשיו לכול זה לפגוש את משפחתי ושהם יסלחו לי כי בזמן הכי קשה בחייהם אני לא הייתי לצידם ואין כול הצדקה כי הזקן שלח אותי להחזיר את שמיל הוא לא היה רשאי לנתק אותי ממשפחתי ויתר על-כן אני לא הייתי צריך להסכים ולהיעתר לדרישתו אני האשם העיקרי ואני מקווה שהם בריאים ושלמים וימחלו לי על היותי טיפש ומוג לב בזה שלא דחיתי את דרישת, אני אהבתי את שמיל שמיל היה דמות של אדם שהמטרה מקדשת את האמצעים ושעם אתה רוצה משהו עליך להתמיד עד להשגתו וכנראה אני לא הייתי מחובר מספיק למשפחתי וברגע של חולשה חשבתי רק על עצמי ועל מסימה שאני לוקח על עצמי ושיוכיח לכולם שמוריץ יש רק אחד וזה אני. את הלילה ישנו לבושים כמו תיירים עוד בשעות הצהרים נכנסנו כולנו לחנות הבגדים של הסוכנות ובחרנו לנו חליפות ומעילם כובעי קסקט בקיצור מכף רגל ועד ראש הכול תוצרת אמריקה שהג'וינט שלח נאמר לנו כי באמריקה המסחר בחייטות מנוהל על-ידי יהודים שהיגרו לשם בכול הזמנים אחרי מלחמת העולם הראשונה, מוריץ נזכר כי אח של ליטמן היגר לאמריקה והקים מתפרה שלימים הפכה למפעל.

 המסע אל החופש

 נרדמנו ממש לפנות בוקר כשלפתע נשמע קריאה ליטמן מאייר נא לצאת ולהתקדם לכיוון משרד הסוכנות, קמנו מהר שטפנו פנים וצחצחנו שיניים אנוצה הכינה תה ואכלנו את הפרוסות לחם שהכינה אנוצה בערב, אבי הכין עגלת תינוק נוספת על זו שבה היה ישן שמואל הוא העמיס על העגלה את שלושת המזוודות אמי הובילה את העגלה של שמואל ואני עזרתי להוביל את העגלה עם המזוודות, כשיצאנו החוצה הכול היה מכוסה בשלג לבן הלכנו בשביל שהיה מפונה משלג והגענו לרחבה שלפני משרד הסוכנות שם עמדו שני משאיות, חלחלה עברה בגופם של הורי בראותם את המשאיות ונזכרו בסבל שעברו בזמן שנסעו בהם, אחד הפקידים שהיה רגיש לנושא הודיע כי הנסיעה במשאיות הוא לא ארוך המשאיות יביאו אתכם עד לתחנת רכבת שאתה תמשיכו עד לנמל מרסיי שבצרפת, אין להעלות למשאית שום מיטלטלין שלא אושר מראש, שום עגלה לא תועלה למשאית ומיד החל לקרוא בשמות האנשים שעולים למשאית הראשונה ורק כשזו יצאה לדרך קרא בשמות האנשים שעולים למשאית השנייה והאחרונה לאותו תאריך.

 במשאית

 עלינו למשאית השנייה ואנוצה הפנתה את תשומת ליבו של בעלה, תראה מאייר אמרה למשאית בבוקרשט עליתי עם צבי על הידיים וכאן בברגן בלזן אני עולה למשאית עם שמואל על הידיים, מאייר השיב בבוקרשט לא ידענו לאן מועדות פנינו נסענו לעבר הבלתי נודע היום אנו בדרך לארץ ישראל אנחנו יודעם לאן אנו נוסעים אז הובילו אותנו עם פחד בלב ומהצופן לנו בדרך כאן אנחנו נוסעים לחופש. שלג היה מוערם מצדי הדרך בה נסענו בזמן הנסיעה עברנו דרך עיר ואפשר היה לראות כי הופצצה ומבנים רבים קרסו ואנשים עבדו לפינוי ההריסות, לא נראתה תנועת אנשים רבה למרות שעל-פי המבנים הגבוהים וכאלה שקרסו למחצה או שלא קרסו אבל הפכו למבנים מסוכנים למגורים העיר נראתה בעיר גדולה. אחרי מספר שעות של נסיעה עם הפסקה אחת הגענו לתחנת רכבת נתבקשנו לרדת ולהצטרף לקבוצה שהיגיעה במשאית הראשונה , נאמר כי הרכבת עומדת לצאת בעוד שעה בדיוק והגרמנים מדייקים מאוד לכן אתם מתבקשים להיות בזמן היות ושוב צריך לקרוא בשמות העולים לרכבת וזה לוקח זמן והרכבת לא תחכה לנו.

 ברכבת

 סוף, סוף מצאנו עצמנו יושבים ברכבת מכורבלים במעילים היה קר ברכבת הקרונות היו בנויים מברזל שספג את הקור והקרין אותו פנימה, נציג הסוכנות שליווה אותנו נכריז כי הדרך למרסיי ארוכה מאוד הרכבת הזו נוסעת עד מרסיי יהיו תחנות בהם אפשר יהיה לרדת לשירותים חבילות אוכל יחולקו לנוסעים במשך הנסיעה להישאר רגועים ובמקומות תנסו לישון ובכול כמה שעון להתהלך כמה דקות ולשוב למקומות, יש תחנות שהרכבת עוצרת רק למספר דקות אסור לרדת אדם שירד יאבד את הקשר עם הנוסעים ולא ניתן יהיה לאתרו, בתחנות שהרכבת תעצור לזמן ממושך יותר נודיע על הזמן המוקצב לירידה על-מנת להתפנות. הקרונות שאנו נמצאים בהם מיועדים לנו בלבד אין לנו רשות לעבור לקרונות אחרים שם נוסעים מקומיים ובעלי דרכונים המשלמים עבור נסיעתם לנו אין דרכונים ואין כרטיסי נסיעה למעשה צוות הרכבת לא יגיעה לקרונות בהם אנו נמצאים. אחרי יומיים של נסיעה ברכבת המשעממת שום דבר מיוחד לא התרחש, העצבים של כולם עמד לפני פקיעה והלבה עמדה להתפרץ ומהומה עמדה להתחולל ולפתע לפני זריחת החמה הייתה הרגשה שהינה הגיעה סוף הדרך הרכבת צפרה שונה מהצפירות שצפרה לפני כול עצירה בתחנות משני צידי הפסים נראו הרבה מאות פסי רכבת מקבילים וקרונות רבים עמדו עליהם בברור ניתן היה להבחין בבניינם גבוהים סימנים של עיר גדולה נראו היטב גם ריח של מליחות באוויר הורגשה ואנשים שהיו גרים על שפת ים אמרו בקול כי ריח של ים נישא באוויר ועם כך אנו עומדים להגיע לנמל מרסיי וכך היה אחרי כחצי שעה נעצרה הרכבת בחריקה קיטור רב שוחרר מהצופר וכך החלה הרכבת לתמרן את כניסתה לתחנה הסופית שלה אבל לא שלנו. ירדנו מהרכבת ושוב התרכזנו במקום שלשם הפנו אותנו המלווים, כשכולם הגיעו למקום הריכוז שוב קראו בשמות כשווידאו כי כולם נמצאים אתחלנו ללכת עברנו שער גדול המשכנו בין שני בנינים גבוהים וארוכים כשפנינו לכיוון הנמל התגלו מספר אוניות עוגנות על-יד הרציף, פנינו הופנו לכיוון אוניה, זה הפעם הראשונה בחיי שראית אוניה במחנה ראיתי תמונות של אוניות הסבירו לי כי לארץ ישראל נגיעה על אוניה אבל ממש אוניה אני רואה רק עכשיו צעדנו לעבר האוניה בצד שהיה צמוד מרציף היה סולם מהרציף כלפי מעלה בקצה הסולם עמדו אנשים בבגדים לבנים וכובעים לבנים אבל מאוד דומים לכובעים של הקצינים הבריטים במחנה אבל של הבריטים היה ירוק בהיר כזה ולאלה בצבע לבן גם להם יש סמל על הכובע כמו לבריטים, העלייה לאוניה באמצעות הסולם הייתה בהתאם לשמות שקרא איש עם מדים לבנים שעמד בקרבת הסולם על הרציף.

 באוניה

 שקראו בשמנו עלינו על הסולם בהגיענו למעלה הפננו לאדם שליווה אותנו לתוך האוניה ירדנו במדרגות והמשכנו עד למקום כמו חדר עם קירות בד האיש הצביע ואמר זה המקום שלכם כאן תתמקמו ולאחר תחילת ההפלגה תקבלו הוראות נוספות, עד מהרה התחיל להיות צפוף קירות הבד לא יצרו הרגשת פרטיות היו שם מיטות עץ מסגרת עץ ובד ירוק הבה באמצע בצד על-יד אחת המיטות הוערמו חמש מזרונים לחמש מיטות, אחרי כמה שעות שמענו לפתע צפירה הבה וחזקה לא כמו הרכבת שצפירתה צרה וקצרה צפירה זו הייתה הבה וארוכה כולם מיהרו לעלות לסיפון ולהתקרב למעקה ולצפות כיצד מתרחקת האוניה מהרציף, בקולנוע שראיתי במחנה האנשים שעמדו על סיפון  האוניה נופפו בידיהם לאנשים שעמדו על הרציף עכשיו לא היו אנשים על הרציף והאנשים על הסיפון לא נופפו לאף אחד, היה צפוף מאוד אפילו על הסיפון היה צפוף מאוד, כשהאוניה יצאה לים הפתוח ולמרות מזג האוויר הנוח יחסית אמנם לא ראינו את השמש שהוסתרה על-ידי העננים אבל גשם לא ירד ואפילו רוח לא נשבה ובכול זאת ראיתי על המבטים המודאגים של האנשים שעמדו על הסיפון והסתכלו ביבשה הולכת ומתרחקת לאט, לאט ומדי פעם הייתה נשמעת צפירה כשאפנתי את מבטי לכיוון ממנו הגיע קול הצפירה ראית קיטור יוצר בלחץ חזק מצינור שהיה מופנה כלפי השמים. כשהיינו די רחוקים מהנמל, נשמע לפתע קול ברמקולים הקול דיבר האידיש כך אמר לי אבי כששאלתי אותו העם אנחנו על אוניה גרמנית כי השפה בה דיבר הקול הייתה מאוד מוכרת לי אומנם לא בדיוק אבל מאוד דומה, אבי אמר לי כי באמת אידיש מאוד דומה לגרמנית, הקול ברמקול אמר אתם מפליגים באוניה בשם מנרה יש לזכור את שם האוניה בהגיעכם לחיפה לאחר מכן התחיל לנתן הוראות כיצד יש להתנהג על האוניה בזמן ההפלגה היכן יהיו נקודות חלוקת המזון אין מים לרחצה מכיוון שזמן ההפלגה יהיה בערך שבועיים והעגינה בנמל חיפה בארץ ישראל מתוכננת לחמש עשרה במרץ, אין להרשות לילדים לעלות לסיפון ללא ליווית ההורים ומכיוון שצפוי גשם במשך רוב תקופת ההפלגה יש להימנע מלעלות לסיפון המחליק והרוח בלב הים חזקה יותר מאשר בקרבת החוף הקול המשיך וביקש להישמע לצוות האוניה המנוסים להשתדל להיות קרובים למקומות שהוקצעו לנוסעם יש על האוניה רופא שיוכל לתת עזרה ראשונה לנוסעים שיחושו ברע, בכול מקרה מי שחושב שירגיש בחילה ילך למרפאה לקבל תרופה, במקרה ויהיו הקאות מתבקשים הקרובים לנקות מיד ובכך ישמר הניקיון על האוניה בזמן ההפלגה מזג האוויר אינו תלוי בצוות אבל הצוות יעשה את כול המאמצים להביא את כול הנוסעים בשלום לחיפה, מיד אחרי זה נדם הקול. לא עברו יותר ממספר שעות והתחילו להישמע גניחות אנשים התחילו להקיא את נשמתם הם נשכבו על המיטות. הלילה החל לרדת והחושך השתלט על האוניה מרחוק ראינו את האורות של מרסיי התחיל להיות קר מאוד על הסיפון מוריץ נתל את ידי ואמר בו נרד קר פה מאוד ואת צריך לשמור עצמך מקור ולחות ועל הים יש לחות גבוהה כאשר יורד הלילה, ירדנו במדרגות והלכנו לכיוון שהוקצע לנו כשהגענו ראיתי את אימא שלי כבר שוכבת במיטה וגונחת אבי חזר בדיוק מהמרפאה והביא לה סירופ ותרופה הוא שאל אותי איך אני מרגיש עניתי כי אני מרגיש טוב שאלתי מדוע אין מספיק אור מדוע המרחק כה גדול בין המנורות מוריץ אנה כי מנורות צורכות חשמל וחשמל נוצר משרפת דלק והקפיטן חוסך בדלק שיספיק לאוניה להגיעה לחיפה, בו ונשב על המיטה אנחנו יותר מידי זמן על הרגלים מרגע שירדנו מהרכבת ועד עכשיו לא ישבנו. הגניחות נשמעו בכול פינה ככול שעברו השעות הטיטולים התגברו הריחות והמחנק מחוסר אוויר הוגש מאוד היה אסור לעלות לסיפון בשעות הלילה אבל מוריץ הבין כי אני צריך לא צריך חייב אוויר צח, התלבשנו טוב ועלינו לאט, לאט לסיפון עם פתיחת דלת הברזל קיבלנו מכת רוח קרה לפנים עמדנו עם דלת פתוחה ולא המשכנו לעבר הסיפון היה מספיק אוויר צח הנחתי על פי את הצעיף ובכך מנעתי כניסת לחות נשמתי אוויר והלחות נספגה בצעיף הצמר בחוץ היה חושך מוחלט העננים שכיסו כליל את השמים לא אפשרו לראות את הכוכבים עמדנו שם בשקט מוחלט מבלי להחליף מילה וניסיתי לחדור את החושך בראייתי אך לשווא צליל שריקת הרוח הנושבת בין צורות הברזל השונות המרכיבות את האוניה יצרו צלילי חליל  משונים עמדנו כרבע שעה עד שהרגשתי שהקור חודר לעצמותיי למרות כול הבגדים אותם לבשתי ומעיל וכובע וצעיף צמר מוריץ העריך שכבר חצות ועדיף ללכת לישון כי לדעתו ביום תהייה כזאת מהומה ועם ירד גשם בחוץ זה יהיה גרוע יותר מהחיים בברגן בלזן בזמן הנאצים אתה צבי לא ראית ולא הרגשת אז מחר תיטעם קצת מחיי מחנות הריכוז של הנאצים, ירדנו למטה וחזרנו למתחם שלנו נשכבתי עם הבגדים על המיטה כנראה האתי  כול כך עייף שנרדמתי מיד. התעוררתי בבוקר לקול קריאת הרמקולים נתבקשנו לעלות לסיפון לשאוף אוויר גם האנשים שהרגישו לא טוב נדרשו לעלות לסיפון לפני שיקראו לגשת לקבל את ארוחת הבוקר כשכולם היו על הסיפון קראו ברמקול שמות של בני משפחה שירדו לפי תור ולנקות את המתחם שלהם, לאחר כשעה הודיע הכרוז כי כול משפחה תלך לקבל את ארוחת הבוקר בהתאם לסדר שנקבע וכול אחד יודע את המקום. לאחר ארוחת הבוקר שכללה ביצה קשה כמה פרוסות לחם שחור שתי פרוסות גבינה צהובה חתיכת חלבה ארוזה היה שם סיר ענק עם תה מוכן לשתייה ארוחת הבוקר הייתה טובה יותר מארוחת הערב שקיבלנו אתמול שכללה פרוסות לחם חלבה ותה. מיד לאחר הארוחה חזרנו לסיפון הפעם לקחתי איתי סמיכה והתעטפתי בה, הים היה גלי נמוך כך תאר מוריץ את הים כשעלינו לפני ארוחת הבוקר לסיפון, גלי נמוך זה גלים שלא מתלתלים את האוניה בעוצמה המספיקה לחלות במחלת ים וכתוצאה הזה בחילות והקאות. איזה ים גדול לא רואים שום יבשה מכול הצדדים של האוניה רק ים, הראות הייתה מצוינת ראיתי רחוק, רחוק אני חושב שראיתי אוניה באופק אך מוריץ תיקן אותי ואמר בים כאשר הראות טובה ורואים רחוק ואתה מסתכל הרבה זמן לנקודה אחת אתה פתאום מדמיין כי אתה רואה אוניה כי אתה רוצה לראות אוניה אתה לא רוצה להיות לבד בים הגדול עוד אוניה משרה בך ביטוחן היה יש עוד אנשים מפליגים שם לכן אליך לסובב את הראש למספר שניות ולשוב להסתכל לאותו כיוון ואז עם זה נמצא שם זאת אומרת שזה באמת אוניה וכך עשית כשחזרתי להסתכל לאותו כיוון שוב לא ראיתי כלום מוריץ צדק למדתי משהו חדש איך יכולתי לדעת אף פעם לא הייתה על אונייה וגם לא הפלגתי בים אבל מהיכן מוריץ יודע מכול הסיפורים שהוא סיפר לי מאז שיצאתי מהסנטוריום והייתי איתם במחנה אף פעם הוא לא סיפר לי כי הפליג על אוניה בים הוא הרגיש שמשהו מטריד אותי ואמר גם לי סיפרו את זה והיום בזמן שהינו על הסיפון נזכרתי במה שסיפרו לי ניסיתי וראיתי שזה נכון וכשראיתי כי אתה מסתכל ומתמקד זמן רב בנקודה אחת הבנתי כי האת חושב שאתה רואה אוניה אבל לא בטוח עם הייתה בטוח הייתה מפנה את תשומת ליבי ומצביע על הכיוון בו אתה רואה אוניה. בשמים ראיתי קטעים בהירים ללא עננים נורא רציתי כי כול השמים התבהרו ותצא השמש קצת חום שמש לא תזיק לי ולכולם. מוריץ ירד וחזר עם שני מזרונים הוא פרס אותם ושנינו התיישבנו הוא אמר שמאייר מטפל באנוצה היא מרגישה לא טוב יש לה בחילות היא שותה הרבה תה הביצה גרמה לה כאב בטן, מוריץ סיפר לי על געגועיו למשפחתו ואמר כמה הוא אשם שהוא לא איתם עכשיו פרידה בת תשע עשרה ומיכאל בן שתים עשרה וכבר עברו תשע שנים מאז נפרד מהם לחפש את שמיל פרידה הייתה אז בת עשר ומיכאל היה בן חמש מי יודע בעם הם זוכרים אותו ועם יסלחו לו היי פעם על המעשה הטיפשי שעשה האם יבינו כי הוא אהב כול כך את שמיל שאפילו עם ליטמן לא היה מבקש ממנו הוא חשב לעשות את זה בכול מקרה, האפשרות כי לא המצא את שמיל לא עלה בדעתי כלל פעם ביקרתי את שמיל במפלגה הקומוניסטית וראיתי שיש שם סדר הכול רשום ויודעים מה כול אחד עושה והיכן הוא נמצא הייתי בטוח שהגיע שם למד שמיל הנדסה ומיד המצא אותו אבל הגורל רצה אחרת התוהו ובהו שהיה ברוסיה וההכנות למלחמה הפכו את התנועה שם לכמעט בלתי אפשרית, באוניברסיטה מוסקבה נאמר לי כי שמיל ומשפחתו חזרו לאוקראינה ניסיתי להגיע לשם פניתי לקהילה היהודית במוסקבה וביקשתי את עזרתם בכך שהם יפנו לקהילה באוקראינה והם יאתרו אותו הייתי בטוח כי שמיל לא יסתיר את היותו יהודי ולבטח פנה לקהילה והודיע להם כי הוא כאן זה יהיה הקשר החשוב ביותר בין היהודים בכול העולם, מוריץ סיפר לי על חיו בבית ליטמן, ליטמן היה אבא רשע הכה את בניו ומה יצא לו מזה כול בניו ברחו מהבית אני עבדתי בקרקס אבא שלך התגייס לצבא בגיל שבע עשרה הוא לא היה צריך בכלל להתגייס ברומניה לא גייסו גברים לצבא רק מי שביקש, בצבא הרומני שירתו בחורים כפריים שבשכר הנמוך שלהם עזרו למשפחותיהם בכפרים הכפריים היו עניים מאוד היה להם רק חמישה חודשים בשנה שיכלו לעבוד בחקלאות ובשאר הימים עבדו בלול וברפת הם יצרו גבינות שמכרו בשווקים באביב ובקיץ הם מכרו ירקות ופרות ובחלק מהכסף הם קנו שעורה ותבן עבור הפרות, החזירים והתרנגולות. מאייר ברח לצבא כי הגורל שלח אותו לשם הוא לא היה כמוני, אני מסתדר בכול מקום ותראה איך הגורל מסדר לנו את החיים אני שמסתדר בכול מקום מנותק ממשפחתי ומאייר שלא יודע להסתדר עכשיו בדרך לארץ ישראל עם משפחתו ואני נמצא איתכם ושוב עוזר למאייר כמו תמיד כמו בבית ליטמן מאייר היה אחי הקטן, בני היה תינוק כשאני הקמתי את משפחתי בני היה ילד קטן בבית ליטמן עם מאייר אני עברתי תקופת חיים. וכך הינו יושבים מידי יום ושומע סיפורים, שמעתי את מוריץ אומר למאייר ילד סקרן כזה עוד לא ראיתי והשאלות שהוא שואל מאלצות אותי לשוב ולהיזכר בהרבה פרטים שכמעט שכחתי, הילד סקרן מאוד ועד שלא מבין אינו מרפה ושואל את אותה שאלה בצורה אחרת עד שמבין, מאייר יש לך ילד נבון הוא לא דומה לך או לאנוצה כאן נגע מוריץ בנקודה רגישה בכול אותו זמן שהייתי מאושפז פחד מאייר כי בנו יימסר לאימוץ למשפחה גרמנית והוא יקבל בחזרה ילד שאף משפחה לא רצתה לאמץ מוריץ הרגיע אותו תשכח מה צבי דומה לך מאוד אין ספק שהוא הבן שלך. הזמן עבר לאט. בוקר אחד שמענו לפתע את הצפירה של האוניה רצנו למעלה לסיפון וראינו יש לפנים לכיוון התקדמות האוניה יבשה, ראינו בברור הר גבוה השמים היו בהירים וכמעט ולא נראו עננים בשמים והיבשה נראתה בברור מוחלט, באוניה החלה שימחה וצהלה הגענו לארץ ישראל כולם צעקו כולם החלו לשיר את התקווה זה שיר שלימדו אותנו אנשי הסוכנות במחנה בברגן בלזן הם אמרו כי את השיר הזה שרים בכול מקום בארץ ישראל בסיום כול אירוע, בשעות אחר הצהריים המאוחרות נכנסה האוניה לנמל חיפה והתמרון לעגינה אחל כולם היו על הסיפון אף אחד לא נשאר למטה ולא כמו במרסיי כאן על הרציף עמדו הרבה אנשים ונופפו לנו ידיים אחר כך התברר כי הסוכנות הודיעה לקרובי המשפחה על בואה של האוניה, בברגן בלזן עשו רשימות וביקשו תמונות וכך איתרו משפחות והודיעו להם על בואנו, בנוסף למשפחות עמדו בנמל הרבה אנשים מחזיקים דגלי ישראל קטנים בידיהם. הירידה מהאוניה היה איטי מאוד ומורטת עצבים הכרוז ברמקולים הקריא שמות שיכולים לרדת ואחרי כול כמה משפחות עשה הפסקה ממכתבים שקיבלו מבני משפחה שעלו קודם ונוצר קשר ביניהם ידעו כבר כי הם לא מגיעים לגן של שושנים והקליטה בארץ ישראל היא מאוד איטית אבל להיות על קרקע מוצקה במדינה שלא רודפים אחריך, ועם כול הפינוק של הבריטים בברגן בלזק ראו שהם לא עושים את זה בשמחה ובהתלהבות הם עשו את זה מיתוך רחמים על עם שחלק גדול מימנו נרצח בגלל היותו יהודים ואף אחד אפילו לא האנגלים עשו משהוא שימנע מהנאצים מלטבוח ביהודים לכן הם ניסו לכפר על מעשיהם בזה שבמחנה המעבר לפליטי שואה הם פינקו אותם והם ידעו שזה לא להרבה זמן זה בהחלט זמני והיהודים האלה ישלחו לארץ ישראל והנטל ירד מכתפיהם., אבל הם ידעו כי בהקמת מדינה ליהודים כאב הראש של אומות העולם ילך ויגבר בכול שנה ושנה.