סיפור חיי מתחלקים לשלוש תקופות התקופה הראשונה נמשכה 23 שנים מ 29 באפריל 1944 ועד 15 בפברואר 1967

תקופה זו מתאפיינת בחיפוש אחר משמעות לחיים: מטרה, סיפוק, ושביעות רצון

תקופה השנייה נמשכה 45 שנים מ פברואר 1967 עד אפריל 2012

מציאת משמעות לחיים: זוגיות, אהבה, משפחה, ילדים, נכדים, חברים, עבודה, קהילה וסביבה

התקופה השלישית: מ- אפריל 2012

זוגיות חדשה, עולם חדש, אופקים חדשים, תרבויות אחרות, הבנת התת-מודע, נירוונה והכנות למסע אל החכמה שמעבר

בשלושת התקופות מסופרים סיפורי חיי, כול תקופה מאפיינת אישיות אחרת אשר הייתה מובנת במוחי. התקופה הראשונה: מאופיינת באינטליגנציה חייתית, ללא השכלה ומעצורים. בתקופה השנייה: חוויתי אינטליגנציה רגשית מהי, רכשתי השכלה, עדיין חסר מנוח אך מרוסנת ברובה. בתקופה השלישית: חשתי אינטליגנציה רוחנית, פתיחות לתרבויות וערכים

תקופה הראשונה.

1944 – 1949

ביום 28 באפריל אימי חשה ציריי לידה, המשך סיפור ….. בהיותי בן שבעה חודשים נטשו אותי הורי. אישה מבוגרת, אם שכולה ואלמנה אספה אותי ובמשך עשרים חודשים היא טיפלה בי במסירות והעניקה לי אהבה והתפללה שלא יגיע היום בו הלקח ממנה, היא לימדה אותי לדבר את שפתה. הורי מצליחים לאתר אותי ואז מתחיל מאבק ריגשי ובירוקרטי להחזרתי לחיקם, בסופו של דבר הם זוכים להצלחה, האשה מתחננת להורי שאקבל עזרה. אינני דובר את שפת הורי וכנגד רצוני ובחשדנות אבל ללא התנגדות אני מצטרף אליהם וחוזר איתם  למחנה העקורים. בעזרתם של מומחים ובמאמצים רבים, מצליחים הורי להשרות בי ביטחון ונוחות במחיצתם, להעניק לי אהבה ותשומת-לב, התוצאות לא אחרו לבוא החשדנות נעלמה כלא היתה, התחלתי להרגיש ביטחון ונוחות בקרבתם כמו שחש ילד להוריו הביולוגים. המומחים שטיפלו בי הפנו את תשומת-ליבם של הורי לשלושה דברים חריגים שהם הבחינו. א'. הילד לא בוכה, האישה שטיפלה בו, לא אתם ולא השכנים במחנה יכלו לומר בוודאות כי שמעו את הילד בוכה. ב'. הילד פיקח ונבון למרות שהוא מתבודד ומשחק לבדו, בוחן כול חפץ שהוא רואה ואינני מחפש קרבתם של ילדים אחרים למרות שילדים רבים בני גילו נמצאים בקרבתו. ג'. במשך היום הילד מסתובב במחנה ששטחו ככפר קטן, תושבי המחנה אותם המומחים תשאלו סיפרו כי ראו אותי לעיתים קרובות מסתובב ברגל או רוכב על אופניי ילדים ישנות ולא עוצר או עונה לשאלות המופנות אליו, הוא מתעלם מבני-אדם בסביבתו, הם חשבו שהוא חרש עילם.   הסיפור המלא ….

1949 – 1954

 ביום 15 במרץ אנחנו מגיעה לנמל חיפה על אונייה , עוברים קליטה כעולים חדשים למדינת ישראל מקבלים תעודה עולה ונשלחים למעברה. אחרי שלושה חודשים במעברה אנחנו עוברים עוברים לכפר-יונה. תנאי הקבלת לכפר היו הסכמה לקבל יחידת דיור ושכול משפחה מקיימת יחידת משק, ז"א לול עם לפחות מאה תרנגולות, רפת עם לפחות ארבע פרות ועשרים דונם קרקע צמודים ליחידת הדיור המיועדים לגידולים חקלאים (ירקות) לצריכה פרטית וציבורית ועוד שני דונמים נוספים מסביב לבית-המגורים מיועדים לגינת נוי, את עודף הגידולים, דהיינו, גידולים מעבר לצריכה הפרטית יש להעביר לצרכנייה של הכפר. יתכן שהורי ראו פעם בחייהם תרנגולת ואולי גם פרה אבל הם בטח לא ידעו שהם לאכילה ולגדל תרנגולות ופרות בחצר ביתם? לשניהם מעולם לא היה בית, במחנה העקורים סיפקו להם מוצרי מזון שכללו קופסאות שימורים שתוכנם היה בשר בקר אך לקשר בין הבשר בקופסא לבהמה שברפת מישהו היה צריך ללמד אותם. יום אחרי שהקימו את הלול והרפת הביאו את התרנגולות והפרות והרבה מאוד שקים של מזון ואיתם הגיע מדריך שהדריך אותם בשפתם איך מתנהגים ואיך מגדלים את התרנגולות והפרות. יומיים אחר כך הגיע רכוב על ג'יפ האחראי על הביטחון של הכפר וביקש מאבי להתלוות אליו היות ויש יום הדרכה בהפעלת נשק ורק לאחר ההדרכה אבי יוכל לקבל לידיו רובה. אבי ואמי ראו רובה בפעם הראשונה בסרט קולנוע שהוקרן במחנה העקורים ופתאום הכול רץ כמו בקולנוע הם לא הבינו מה קורא. הסיפור המלא

1954 – 1962

סיפור שלישי: זה הסיפור החשוב ביותר בחיי (מגיל 10 ועד 18). אנחנו עזבים את כפר-יונה ועוברים לגור בתל-אביב. המעבר ממחנה העקורים בגרמניה למעברה ולכפר-יונה בישראל היתה תקופה מאוד קשה ומתסכלת בהרבה היבטים, א' החוויות שעברו הורי בפרקי זמן קצרים היו בגדר של אי יכולת הסתגלות פיזית ומנטלית למצבים מהסוג הזה, ב' הם לא הספיקו להבין עולם אחד וכבר עוברים לעולם אחר, אימי גדלה בית-יתומות, אבי עבד בקרקס, עבד בעבודות כפיים בצבא, אימי ואבי היו משרתים באחוזה, פליטים במחנה עקורים, איכרים בכפר ומעבר לעיר כמו תל-אביב לזה דרוש כוחות פיזיים ומנטליים חזקים מאוד, להורי לא היו כוחות כאלה, בכול המקומות שהם היו היה מי שדאג למחסורם בדרך זו או אחרת אבל בעיר כמו תל-אביב זה סיפור אחר. בכפר-יונה סיימתי כיתה ד' (אני ובית-הספר, זה סיפור כשלעצמו) למדתי לדבר עברית, קריאה מספיק בקושי, כתיבה בלתי מספיק אבל הייתה בי אינטליגנציה חייתית סקרנות והעזה בלתי מובנת וידעתי איך להשיג את מבוקשי וזה עזר לי מאוד. עברנו להתגורר בשכונה של מעוטי יכולת רובם בני עדות המזרח, פשע מכול סוג, אגרסיביות והאלימות היו חיי השיגרה בשכונה, ברומא נהג כרומאי כי אין דרך אחרת להסתגלות והשרדות ולהשגת הישגים חומריים, אצל ילדים ונערים אין בתודעה המושג רחמים, ילדים הם אכזריים מאוד. להוריי גם לא נשארה האופציה לסגת. הסיפור המלא ….

1962 – 1967

סיפור רביעי: סיפור זה מתאר איך אני מתחיל לטפס מהתהום אליו הדרדרתי בחזרה למישור בו הייתי וממנו צריך הייתי לטפס במעלה הגבעה למקום תרבותי ומכובד, לרכוש השכלה ומעמד בחברה ובקהילה, והדחיפה כלפי מעלה התאפשר לי עקב השרות הצבאי בצ.ה.ל. כשהתייצבתי לצו הראשון עברתי סדרה של מבחנים רפואיים וקוגנטביים שיקבעו את תפקידי במהלך השרות. כאשר התיצבתי לגיוס התברר לי כי נמצאתי מתאים לשרת בחיל-האוויר (ג'ובניק), זה החמיא לי מאוד אבל אני חלמתי על תפקיד אחר, לוחם מחזיק בנשק. הסיפור המלא ….